"קפה כזה" המיתולוגי בשינקין, בימים בהם איכלס הרחוב את קפה תמר בחלקו המזרחי ואת "סוס עץ" במרכזו. הוא מכין קפה "אולה" בספלים עצומים ואני מגישה "סלט כזה" עם רוטב רוקפור. דרכינו נפרדות, הוא נשאר בקפה ואני וחברות עוברות להגיש דגים על הצוק במסעדת "טורקיז". לאחר שנים, נפגשים במסיבה תל אביבית ומשם מתחילה להירקם דרך ארוכה של שותפות.
שנים בהן הילכנו ברחובות תל אביב והכרנו את מי שחלף על פנינו, נפגשנו בצהריים בגינת שינקין ובערב בפתיחה של תערוכה בגלריה.
כשנולדו שני ילדי כבר השתנו סדרי העדיפויות שלי, חיפשתי גינות, סביבה ירוקה ומרחבים לתנועה ובילוי עם הילדים. מוזיאון תל אביב והרחבה שמחוצה לו היו גן המשחקים שלנו והמקום המועדף עלי לשהות בו בימי הקיץ החמים.
אט אט זוגות חברים עזבו את תל אביב ואנחנו לא וויתרנו, נשארנו במקום המוכר. קשיי החניה, צואת הכלבים על המדרכות והחבלות שהבן שלי קיבל במצח ממראות המכוניות, עת ניסה ללכת על המדרכה, הובילו אותנו לחשוב על יציאה מהעיר הגדולה. נוסעים לראות את בנימינה, פרדס חנה, קדימה, כפר נטר, בכל פעם בודקים את משך הנסיעה מהעיר. נעצרים באבן יהודה ושוכרים בית פרטי עם גינה. באבן יהודה אנו הופכים להיות הורים לארבעה ילדים מדהימים וסוף סוף מגדלים את הכלב שהבטחנו שניקח כשיהיה בית עם גינה. משפחה רגילה ומאושרת, עובדים, מטיילים רבות, צוחקים, אוהבים וגם רבים, ובקיצור, חיים את החיים.
התפנית התרחשה כאשר בני הבכור סבל לאורך זמן רב מכאב אוזניים עז. בדקנו, טיפלנו באנטיביוטיקה, ראינו מומחים ודבר לא השתנה. רופא, חבר משפחה, שחשד ב"לימפומה", שלח אותנו לבדיקות במרפאה המטו-אונקולוגית בתל השומר. נכנסנו לשם באמצע אוגוסט לוהט ולא יצאנו בשנה וחצי הבאות. בדיקות, בירורים, הנחות, השערות, התייעצויות, חוות דעת, עד לנורא מכל. עד אשר התבשרנו כי בננו בן השמונה, חולה במחלת סרטן נדירה ומסכנת חיים. בלילה דיברתי עם אלוהים, שאלתי אותו כיצד? איך זה ייתכן? ביקשתי שיעביר אלי את הסבל והכאב. המצב היה קשה לעיכול, בלתי נתפס.
לתוך זה נולד בננו הרביעי והמשפחה כולה נכנסה לכאוס מוחלט. גבולות המשפחה הצעירה נפתחים ולתוכה נכנס כל מי שיכול, מוכן ורוצה לעזור – להביא אוכל, להוציא את הילד מהגן, לנקות, לקנות. חוסר בהירות, חוסר וודאות והמון מתח באוויר, קשיים כלכליים ועוד ועוד משברים אשר נכנסו לתוך התהום שנפערה.
הבנו שכעת עלינו להניח את המושכות, את ההובלה וכי יש דבר אחר שמנהל אותנו ואת המשפחה וזה – המחלה. ימים, שבועות וחודשים קשים, בכי, דאגה, כאב, כעס, תסכול, אי הבנה. יציאה ממהלך חיים נורמאלי וחיים בתוך עולם אחר, בתוך מציאות חדשה הנעה בין הבית באבן יהודה לבין בית חולים תל השומר.
בהדרגה התחלנו לסגור חזרה את גבולות המשפחה והשארנו רק את מי שבאמת יכול לעזור. התחלנו לתת מענה רגשי לכל אחד מהילדים, לטפל בעצמנו ולנהל את הבית. פנינו וקיבלנו עזרה מאנשים רבים במטרה לתת מענה לצרכים של הילדים ועם סיום הטיפולים החל תהליך הדרגתי של חזרה לחיים בסביבה בריאה, של שיקום, של איסוף.
פתחתי פעוטון על מנת שאוכל לעבוד בבית ולהיות ליד בני בתקופת החלמתו, התגברנו על המשברים, איחדנו כוחות והחזרנו את המשפחה לחיים שגרתיים. ניתקנו את המשפחה מהשיוך לבית החולים ולמשפחות לילדים חולי סרטן.
הילדים שלנו, כל אחד בדרכו גדל, התבגר, למד והתפתח. אנחנו גם למדנו ולומדים עם השנים, הופכים להיות הורים יותר גמישים, מנוסים ובעלי סדרי עדיפויות נכונים לנו.
בני הבכור בן 22, מסיים בימים אלו תואר ראשון בפסיכולוגיה, בתי בת ה-21 השתחררה בימים אלו מצה"ל בתום שירות קרבי, בני השלישי בן ה-16 תלמיד מצטיין, בדרכו לגרמניה במשלחת בני נוער ובני הצעיר בן ה-14, ילד מוכשר ומתוק, תלמיד כיתה ט'.
ואני? אני מאושרת, שמחה להיות אמא, בת זוג ומרגישה ברת מזל על שיש לי את המשפחה שלי – הצבעונית, הקולנית, הצעקנית, התרבותית, האוהבת, הרגישה. אושר עילאי.
תמיד אהבתי ארוחת ערב בבית עם הילדים והשכבה לישון, עם סיפור כמובן. כאשר הילדים היו צעירים לא נעדרתי מהבית יותר מערב אחד בשבוע, כזאת הייתי. היום, משבגרו, השתנו סדרי עולם בבית, לכל אחד זמנים משלו, התנהלות שונה ואני כבר נעדרת יותר מערב אחד בשבוע.
כך עשיתי בערב רביעי – השארתי את המשפחה בבית ונסעתי לתל אביב למלון LINK & HUB, לפגוש משפחה אחרת – משפחת סלונה. בלוגריות של סלונה בערב קסום של יין משובח ממשפחת יינות טפרברג וראיון מרתק שעורכת רונית הבר עם מוטי רייף. מקשיבה לראיון, לא מפספסת מילה, הבעת פנים ומבט. מרגישה שאני שומעת כנות, ישירות ואותנטיות בדברים ומאד אוהבת את זה. מתרשמת מסיפור חייו של מוטי כנער, כבחור צעיר וכהורה. נפעמת מהעשייה המרובה במסגרת ארגוני נשים שונים ומקידום תפיסות הקשורות בדימוי גוף נשי. יוצאת עם חוויה טובה של שייכות, של הנאה, של למידה והמון חומרים למחשבה.