שיהיה במזל טוב (ובהצלחה), את אמא!

בחורה עם מחשב נייד

כמעט תשעה חודשים הייתי בהריון של הבת שלי, ילדתי אותה בשבוע 39 ויומיים, הילדה כבר אז מיצתה מהר והייתה סקרנית לצאת ולחקור את העולם, לימים תזכה לכינוי "דורה דה אקספלורה"

הייתי בטוחה שאחרי מה שעברתי עם ההיריון הראשון (סיפרתי בפוסט הקודם), ההורות תהיה עבורי משחק ילדים. הרי העברתי חודשים של חקר עגלות, מנשאים, איפה כדאי לעשות את הקנייה הגדולה, אפילו קורס הכנה ללידה היה נראה מיותר, כי כבר ילדתי… אף אחד לא יכול לטעון אחרת.

אז הגיע הרגע המיוחל, לידה רגילה, בלי אפידורל (לא הספקתי!!!), ואחרי לא הרבה זמן במחלקת יולדות ביקשתי שיביאו לי אותה לנסות להניק… לא הצלחתי, ביקשתי עזרה מהאחיות ואז אחת מהן אמרה לבעלי: אבל היא כבר עברה לידה אחת, היא לא יודעת להניק? בעלי היה בהלם מהבורות של האחות ודאג להזכיר לה שזו הייתה לידה שקטה והיא ענתה: נו, אז? לקח לה כמה שניות להבין את טעותה.

מפה לשם, התבהרה לי התמונה וגיליתי שקל זה ממש לא הולך להיות… וחטפתי את שוק חיי… שלושה חודשים של חרדה מטורפת! לא הייתי מסוגלת לזוז מהילדה שלי, שמה יקרה לה משהו, היא כל כך לא מובנת מאליה ואני צריכה להיות שם בשבילה, לספק את הצרכים שלה, רק שלא תבכה! כל נקודה בגוף שלי כאבה כששמעתי את הבכי שלה. כשהייתה בת עשרה ימים כבר התקשרתי לטיפת חלב ואמרתי לאחות: נראה לי שיש לי דיכאון אחרי לידה…. מה שבאמת סבלתי ממנו הייתה הפרעת חרדה קשה. נהייתי חצי בן אדם, לא אכלתי, לא ישנתי, גם כשהילדה ישנה לא ישנתי!

על זה הפוסט הזה… על השחור בתוך הכביכול ורוד…על זה שאישה אחרי לידה בוכה מעלה שנושר מחוץ לבית, על זה שהגוף שלה בפוסט טראומה. אישה אחרי לידה הופכת לגנבת; היא גונבת שינה, ביס מהכריך, שלוק מהקפה (הקר), שטיפה של עשר דקות במקלחת ועוד כל מיני דברים של צרכים בסיסיים שנהפכו למותרות מרגע שקיבלה את התואר הנכסף "אמא". על זה שאף אחד לא מכין אותה לתקופה הזו, מבלבלים לה את המח על עגלות, שידות החתלה, מנשאים, חיתולי טטרא, מחממי מגבונים(!!!), משאבות חלב, עריסות שמתחברות למיטה שלה כדי שלא תצטרך לקום וישר תניק, מוכרים לה אשליה של קפה תוך כדי הנקה עם עגלה שיש עליה קשת מפוארת ואף אחד לא טורח לומר שהולך להיות לה קשה, סופר קשה. אז נכון, יש רמות של קושי, וזה תלוי באופי של האמא ובהיסטוריה שלה, אבל לא חושבת שתהיה אמא אחת שתגיד שהיה לה קל ב"חופשת לידה". יש כאלה שזוכות ויש להן עזרה, זה אגב משהו שאני ממליצה בחום גם למי שאין, תביאו עזרה, שווה כל שקל (למשל דולה פוסט פארטום, אחות לילה), בדיעבד הייתי עושה את זה, לי לא הייתה עזרה, לצערי איבדתי את אימי כשהייתי בת שנה וחודש כאשר לקתה בדום לב פתאומי. להיות בין ארבע קירות ולדבר כל היום לתינוק שבקושי פוזל לכיוון שלך זו משימה לגמרי לא פשוטה. את הופכת למקום שני, קודם התינוק ואז את, לעיתים גם בעיניי בעלך והסביבה. באים לבקר אותך, אבל כל מה שמעניין זה התינוק.

חשוב לשים לב לאישה אחרי לידה, להיות קשובים אליה, לזהות אם היא שוקעת ולהיעזר בעזרה מקצועית אם צריך, להכיל אותה, לאפשר לה לישון כשניתן והתינוק לא צריך לינוק או לאכול מבקבוק. יש מספיק דברים שפחות יוצרים קירוב בין האם לתינוק כמו החלפת טיטול/הרמה לגרעפס/הרדמה, שניתן לעשותם במקומה. כשאתם באים לבקר תציעו עזרה, כי היא לא תבקש, תביאו לה (ולא רק לתינוק!) מתנה, אוכל של בית שאפשר בקלות לחמם, זה יעשה לה טוב, והכי חשוב: אל תשפטו אותה על שום רגש שהיא מציפה, זה רק יהפוך את המצב לגרוע יותר. לפעמים רק עצם הנוכחות של אדם נוסף, אפילו שאינו עושה כלום מלבד להיות שם, היא עולם ומלואו.

לא לכולן קל עם הגעתו של תינוק ראשון לעולם וכל מה שצריך זה להבין ולקבל את זה בהרבה סובלנות וסבלנות.