שיגרה כאוטית

קרה לכם שהסתובבתם בחו"ל באיזה מקום פסטורלי, לא בהכרח בחיק הטבע, נאמר שבאיזו עיירה עצלה באירופה עם בתים שעומדים שם עוד מימי הביניים… וחשבתם לעצמכם: מעניין איך זה לחיות כאן? ממש לחיות, לא סתם לבקר. לא להיות אורחים לרגע, אלא להעביר פה שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה. אולי המחשבה הזו צובטת בלב, אולי היא דווקא מסדרת לכם את הראש ש"אין כמו בבית למרות הכל" אבל אני בכל זאת רוצה להתעמק בעניין הזה עוד קצת.
בטח תשאלו: מה הקשר בין בלוג שעיקרו עיסוי ארוטי ובין חופשה או חיים בעיירה מרוחקת בחו"ל? ובכן, הקשר שאני רוצה לדבר עליו הוא השגרה. ליתר דיוק: השגרה והיציאה ממנה.
אנחנו מדינה כאוטית. חיים בקונפליקט מתמיד, באי וודאות, בחוסר שקט בסיסי. הפטריוטים מהזן הרומנטי לבטח יאמרו "כן, אין פה שקט אבל בזכות זה אנחנו כאלה יצירתיים וחדשניים". בסדר. לא באתי להתווכח על ייחודה ואיכותה של החברה הישראלית, זהו לא פוסט פוליטי. אני דווקא מתעניין פה באיכות החיים של הפרט, ואפשר להשליך מזה חזרה כמובן לאופיה של החברה. יותר פרטים מאושרים ובטוחים – יותר הרמוניה ורוגע חברתי.
כמטפל במגע, בדגש על החיבור בין מגע ומיניות, אני שם לב למעברי הקיצון הללו בין רוגע ומתח, בין מלחמה ושלום. עיסוי ארוטי הוא לא דבר שגרתי למרבית האוכלוסייה (אע"פ שיש לי לקוחות שחוזרות ומשלבות את הטיפול הזה באופן תקופתי). זה סוג של שבירת שגרה שאפשר לדמות ליציאה מפקק תנועה מטורף בכביש 4, וחיפוש איזשהו כביש צדדי שזורם ומתפתל אל חיק הטבע, הרחק מהפקקים והחסימות, הרחק מהרעש. מסע אל תוך שקט לא מובן מאליו, שנמצא בעצם עמוק בתוכנו באופן טבעי. שבירת שגרה מהסוג של רגע לפני קראת עוד כתבה על "המצב" בעוטף עזה + טוקבקים מרושעים של התנצחויות ומלחמות אחים, והנה עכשיו את מעבירה את הטלפון לשקט, נושמת נשימה עמוקה ו… מוסרת את עצמך בידיי. קצת הזוי לא?
חשבתי לעצמי: זה יכול להיות ממש מסקרן לעשות ניסיון לקבל לקוחות לעיסוי ארוטי באותה עיירה מנומנמת ומתוירת. מעניין איך זה יהיה שונה מלטפל בלקוחות ישראליות כשכולנו פה חולקים את אותה שגרה כאוטית. האם אופי הטיפול ישתנה? האם אתעסק פחות בלהשרות רוגע ושחרור ויותר בלמקסם עונג? האם נשים שקשה להן לחוות אורגזמה יהיו יותר נינוחות ומשוחררות בתוך סביבה יומיומית פסטורלית שכזו?
מצד אחד אני רואה את זה כזכות שכשמגיעים אליי לטיפול זה סוג של בריחה מהבלאגן שבחוץ. כשחלק מהתועלת של הטיפול היא השריית רוגע שלא היה שם קודם, אני יודע שאני במשבצת טובה, מועילה. מצד שני אני חושב כמה מהר אנחנו נשאבים חזרה למתחים, כמה מהר המציאות נופלת על זו שיצאה ממני לפני רגע מעונגת ונינוחה, וכמה מהר החיוך המשוחרר מתחלף בקמטים מודאגים.
לא משלה את עצמי, גם בחו"ל יש טרדות יומיום. גם שם את אמא לילדים, ויש מצב שהם התנהגו לא יפה היום, ואולי העירייה המקומית מערימה עליכם קשיים בהרחבת הבית בגלל נוהלי שימור מחמירים מימי הביניים (אירופה זה לא החפיף של ישראל), ואולי בעלך האירופי יותר מדי עסוק בלשתות עם החברים בפאב ופחות בלהפגין נוכחות בבית… אבל lets face it – באף מקום מתוקן לא כוללת השגרה טילים שיכולים ליפול על הבית בכל רגע ותחושה של מלחמה מתמדת – מחוץ או מבית.
יש דברים שנמצאים בשליטתנו – מה אנחנו בוחרים לזמן לתוך השגרה שלנו, וגם איך אנחנו בוחרים לשבור את השגרה. לעומת זאת למרבה הצער יש גם המון שלא תלוי בנו, והלוואי שיגיע היום שבו נהיה עסוקים יותר בבחירה חופשית ופחות בטרדות שמקורן חוסר וודאות.