שיגעון האהבה- לוצ'יה די למרמור בבית האופרה בתל אביב

צילום: יוסי צבקר

האופרה 'לוצ'יה די למרמור' מאת דוניצטי – בבימויו של אמיליו סאחי ובניצוחו של דניאל קלגרי עולה על במת האופרה בתל אביב.
גאטנו דוניצטי נולד בשנת 1797 בברגמו שבאיטליה למשפחה ענייה ולא מוזיקלית. בשנת 1806 גילה אותו מלחין האופרה יוהאן מאייר ולימד אותו את יסודות המוזיקה.
הוא כתב מגוון של יצירות, אך הוא הלחין בעיקר אופרות, שמספרן הגיע בסך הכול לשבעים.
בשנת 1835 הוא הלחין את יצירתו הגדולה ביותר: "לוצ'יה די למרמור", המבוססת על רומן מאת וולטר סקוט.
סר וולטר סקוט כתב את הרומן ההיסטורי שלו "הכלה מלמרמור" בשנת 1819 והיא פורסמה בעילום שם. הוא ציין שהסיפור מבוסס על מקרה אמיתי ושהסיפור עבר בעל פה מדור לדור ונשמר על ידי אדם בשם פיטר פטיסון. הוא עצמו שמע את הסיפור מאמו ומדודתו.
הרומן "הכלה מלמרמור" מתייחס להיסטוריה העקובה מדם של סקוטלנד ומספר את סיפור אהבתם של לוצ'יה ואדגרדו, כשברקע עומד סיפור של תככים בין שתי משפחותיהם. לוצ'יה נאלצת להינשא לאחר בלחצו המאיים של אחיה, מה שמוביל לאובדן שפיותה ולמות שני האוהבים.
העלילה מזכירה את הקלאסיקה הנודעת, "רומיאו ויוליה", טרגדית אוהבים הנגמרת במותם. כמו ב"רומיאו ויוליה", האיבה בין שתי משפחות גוררת אחריה את הטרגדיה הקשה לאוהבים.

צילום: יוסי צבקר

העלילה

אנריקו אשטון בעקבות הכתרתה של מרי כמלכת סקוטלנד ושינוי מוקדי הכוח השילטוניים מחליט שהדרך היחידה להתקרב למוקדי הכוח החדשים היא באמצעות נישואי-תועלת של אחותו, לוצ'יה.
לוצ'יה עדיין מתאבלת על מות אמה. אבל, למרות זאת אחיה רואה שהיא בוערת מאהבה לאיש המסתורי שהציל אותה מהשור. איש המסתורין נודע כאויבו המושבע של אחיה, אדגרדו. אשטון לא מוכן להשלים עם אהבה זו, המביאה קלון על המשפחה, והוא רוצה לנקום בזוג הבוגדני ומחליט לכבות בדם את אהבתם. מה שאכן התרחש בסופו של דבר…

אדגרדו מחליט להגר לצרפת ומשם להלחם על סקוטלנד. הוא תיכנן לבקש את ידה מאחיה, אך, לוצ'יה מתעקשת לשמור על אהבתם בינתיים בסתר. שני הנאהבים נשבעים אמונים זה לזה, מחליפים טבעות ומבטיחים לשמור על קשר מכתבים עד לחזרתו של אדגרדו לסקוטלנד.
אבל לאחיה של לוצ'יה, היו מחשבות אחרות…הוא מתכנן לחתן אותה לארתורו, שיכול לחזק את מעמדם ולהגן עליהם מפני השלטון החדש. הוא מבקש ממנה להתחתן עם ארתורו כדי להצילו מבקש שתקריב את עצמה למענו ובכך מפיל עליה גורל אכזר…
על מנת לכבות את אהבתה של לוצ'יה לאדגרדו, אשטון ואנשיו מפיצים שמועה שלאדגרדו יש אהבה חדשה ואינם מעבירים את מכתביו ללוצ'יה והם אף מראים לה, מכתב מזוייף בו אדגרדו כותב, לכאורה, שהוא עומד להתחתן בצרפת עם אישה אחרת. . ליבה של לוצ'יה נשבר.
לוצ'יה חותמת על הסכם הנישואים ומתמוטטת. רגע אחרי באופן טרגי, מגיע אהובה, אדגרדו. אבל היא כבר נשואה לאחר. אבל, זו רק תחילתה של הטרגדיה.
ברגע של שיגעון היא רוצחת את בעלה הטרי , מאבדת את שפיותה ולבסוף מתה. וכמו ב"רומיאו ויוליה", גם כאן אחד האוהבים לא מצליח לחיות בלי השנייה ומתאבד.

אשטון גזל מאדגרדו את ירושתו, הרג את אביו ולבסוף גם לוקח ממנו את אהבתו…דבר המוביל בסופו של דבר לאובדנו שלו.

צילום: יוסי צבקר

מוטיב השגעון

האופרה 'לוצ'יה די למרמור" ידועה בין היתר בשל האריה המוכרת כ"ארית השיגעון" ששרה לוצ'יה. האריה הנמשכת כ-15 דקות היא שיאה המרגש של היצירה, ומבחנה הגדול של הסולנית המגלמת את התפקיד.
השיגעון הוא מוטיב, שנרקם עוד בתחילת האופרה ומגיע לשיאו ב"ארית השיגעון". נראה שזרעי הטירוף באופרה נזרעו עוד בחלקה הראשון של האופרה, כאשר לוצ'יה נזכרת באגדה שנקשרה במזרקה: צעירה נרצחה שם בידי בן משפחת ריבנזווד שנתקף בטרוף של קנאה. לוצ'יה אף מאמינה שראתה את בבואת הנרצחת.
השלב השני בטירופה של לוצ'יה מופיע על הבמה, כשהיא מקבלת את הידיעה שאדגרדו בגד בשבועתם והתמסר לאחרת.
השלב הבא מתרחש עם חתימת הסכם הנישואים בינה לבין ארתורו. היא חשה שהיא קבעה את גזר דינה למוות ומתמוטטת.
שיא הטירוף מגיע כשלוצ'יה רצחה את בעלה ברגע של שיגעון. היא מגיחה לבמה עם שמלה מוכתמת בדמו של ארתורו. מתנדנדת בחוסר שפיות ונראית כמו רוח רפאים של עצמה. היא הוזה שהיא מתחתנת עם אהובה. זהו הרגע של האריה המוכרת כ"ארית השיגעון" של האופרה. באריה זו, שהיא המבחן האמיתי של הסולנית בשירה ובמשחק ומאפשר את הפגנת כישוריה, מריה חוזה מורנו, המגלמת את לוצ'יה, מעוררת מחיאות כפיים סוערות ואף שריקות התפעלות מהקהל. אף אחד לא נשאר אדיש לקיסמה. היא עשתה זאת!

צילום: יוסי צבקר

תפאורה ותאורה

התפאורה עשויה מלוחות מתכת, היוצרים מראה עתיק של טירה. בעזרת שינויי תאורה והזזת לוחות, משתנה תחושת העומק על הבמה. הבמה הופכת מחדר שינה, לאולם רחב מימדים.מתרחב ומצטמצם.
בעזרת מסך שקוף הנפרש בקדמת הבמה, נוצרים אפקטים מרהיבים, אפילו ברקים ורעמים.

מה שהרשים לא פחות היתה התאורה. התאורה משחקת משחק חשוב באופרה זו. ישנם שלושה אפקטי תאורה מרכזיים הסמלים התפתחות שונה בעלילה:
התאורה הצדדית, אשר בה הבמה חשוכה חלקית, מסמלת את התככים והמזימות הנרקמות. את האופל.
התאורה הלבנה החזקה המגיעה מאחורי הבמה, מסמלת את טוהר אהבתם של לוצ'יה ואדגרדו. היא מופיעה בתחילת האופרה עם המפגש הראשון בין שני האוהבים ומופיעה שוב בסופה, כשארונה של לוצ'יה פתוח על הבמה ואדגרדו שאינו יכול לשאת את אובדן האהבה האמיתי והטהורה שנגזלה, מתאבד.

התאורה האדומה, מסמלת את הטרגדיה הצפויה, הטרגדיה עקובת הדם. מהרגע שמתחילות ההכנות לחתונה, הבמה נשטפת בתאורה אדומה, המבשרת את הצפוי לקרות. התלבושות ותפאורה משלבות גם הן אדום עז.

צילום: יוסי צבקר