לא יודע איך תקראו לזה. משבר גיל הארבעים, החיפוש המתמיד אחר השינוי, הצורך להתקדם, השאיפה לריחו של הדשא של השכן, הכל כנראה נכון. מידי יום אני מוצא עצמי שוקל לבצע הסבת מקצוע.
בואו נצא למסע קצר במסכת השקילה שלי. לא משנה כמה אתם שוקלים, היו קלילים וראו כי השמיים הם הגבול, לפחות בכל הנוגע למחשבות והדמיון.
יום א': שוקל לעשות הסבה לזמר מזרחי. כזה אני, ספונטני שכמותי. אז מה צריך?: מפת קיסריה, עגיל יהלום בתנוך, חליפה מבריקה, שיר מרגש על אמא, שיר מרגש על בעלה של אמא, דיסק אחד לחפלה, דיסק אחד למס הכנסה, אקו-אקו-אקו-קוקוקו מוגזם-זם-זם-זםםםם, תרגומון עברית-גיספנית, נשמה, רגש, אהבה, עיניים, כפרה, מרפקים, צלעות, כבדים וקולה זירו שחור. למי קראת קולה?
יום ב': שוקל הסבה לטייס ריסוס. כזה אני, ספונטי ורעיל. כבר מדמיין את עצמי עם כובע-טייס, קם בחמש בבוקר עם קפה שחור ביד אחת ופליט ביד השנייה, טופח למטוס על האף ומסובב בשתי מכות את פלופלור המתכת עד שהוא מקבל את הצליל הנכון. עולה עם סרבל כחול-ג'ינס בסולם עד לתא הטייס. שם מחייכת הדיילת וחוגרת אותי טוב טוב, טוב טוב…. חוגרת.. הדיילת.. כן. איפה היינו? ריסוס. כן, ריסוס. אני ממריא אל השמיים הכחולים, משמאלי שדות, מימיני קווי חשמל, אני נותן גיחה רעשנית מעל עדר פרות ומפזר את תכולת הפליט על הירקות שאוכל מחר בסלט. מקץ מספר גיחות, אנחת נחיתה מושלמת והדיילת, שיערה פזור מרוח המדחף, תשחרר את החגורות מעלי, תשחרר..וזה.. נו.. זה בערך הסוף של האירוע הזה. בקיצור, תשטפו את הירקות לפני שאתם אוכלים, לפחות מהמחשבות של הטייס שריסס אותם אתמול.
יום ג': שוקל הסבה למורה דרך. כזה אני, ספונטני והלך רוח. אעמוד בראש האוטובוס, ידי האחת על כתף הנהג המשופם וידי השנייה במיקרופון המגמגם. אכוון את קהל המטיילים ימינה ושמאלה, "ראו את ההר המתנשא לגובה של מספר כלשהו מטר, עליו נלחמו הצלבנים, או שאלו היו הקרואטים?.. לא משנה, את מלחמתם ואז בא יהודה החשמונאי ושכב מתחת לממותה ודגדג אותה באף עד שמתה.. וזו הסיבה ששמו של המקום הוא 'עין-נחרא' בערבית, או 'מעלה נחרות' בעברית או NAZZELT ILIT באנגלית.." וכך אחפור למטיילים עד שנגיע לפנקייק ואזכה למנה כפולה וחינמית, כמובן. אגדל כובע לראשי ומכנסי ברמודה מאובקות. אנעל נעלי הרים וגרביים צבאיות מחוררות. לא אתקלח שבועיים ואשן בשק שינה גם אם זה בביתי שלי. אתעורר בלילה ואצבע עצמי במשחת שינים זברה ואז אעיר את כולם בצווחות בגלל ש"מישהו פה חושב שהמדריך החכם הוא חבר שלכם.. אז אתם טועים כיתה ו'2!! אתם טועים!! עכשיו כולם אורזים את השק"ים, מתלבשים וישנים מתחת לכיפת השמים עד שיקפא תחת שלכם כמו ארטיק מטרה. למה? כי אני החלטתי! אנייי!!" כזה אני, טוטאלי. אבל יש לי גם צדדים רכים, בעיקר בצדדים.
יום ד': שוקל הסבה למוכר דגים. כזה אני, ספונטי ומתגרד. אקום כל בוקר, אעטה עלי את הסינר הצחור, אחבוש כובע קסקט שחור ואמולל את שפמי הקצר. אהפוך את השלט בדיוק בשבע מ"סגור" ל"פתוח, הגיעו דגים טריים", אפזר אוכל לדגים השוחים באמבטיה ואלטף בעדינות את גופם הקשקשי לפני מותם. אברך לשלום את כל הנשים הבהירות ואטחן עבורם קרפיונים ומנגד אברך את הכהות ואפרוס עבורן נסיכת הנילוס לחריימה. בשעה 12 בצהריים, אסיר את הסינר האדום, אהפוך שוב את השלט ל "סגור" ואלך הבייתה. אתקלח ואחפוף עם "הנד אנד שולדרס" ואנמנם לי שנ"צ מבורך. אחלום על יונה הנביא ועל פינוקיו בבטן הלוויתן ואקום שטוף זיעה כדג באקווריום לח. לאור הסיוטים ארצה לצרוח, אבל, ככל הנראה, אבחר פשוט, לשתוק.
יום ה': שוקל לעשות הסבה לסייס. כזה אני, ספונטני ומפריס פרסה. השכם בבוקר אגיע נינוח ועם ניחוח לאורווה, אטפח על שכמם של סוסי הבית, אבעט קלות בחציר ואניח את כובע הבוקרים שלי במקום הראוי לו. אקח לי מברשת ואבריש את גבם של "סופה", "פילאית" ו"רחמים", הסוס הצולע שלנו. אברישם ואברישם עד שלוש אחה"צ. או אז, אניח אוכף צוענים על גבו של "רחמים" ואצא עימו לדהירה מהירה בשטח. "פילאית" כמובן תיעלב ו"סופה" תאנפף מבט לכאורה מתעלם בסגנון "החציר הזה באמת איכותי..". אתעלם מקינאתן למרות ליבי השבור כרגלו של "רחמים". דהירה שכזו לעת ערב, מוציאה ממני את המיטב ומ"רחמים" את הכל. נחזור לאורווה לקראת שקיעה, אלטף את "רחמים" לפני מותו הקרוב ואסיר ממנו את פרסותיו למיחזור. אצעד הבייתה לאיטי, השפשפת הורגת, השקיעה תעצים את צילי ותוביל אותי, צוהל ועם הרבה ניחוח, אל המקלחת. שם אבריש עצמי עד שיפוג הניחוח וישוב הנינוח.
יום ו': עייפות החומר. לא משנה במה אעבוד, אקפיד על חמישה ימי עבודה בשבוע ותו לא.
יום שבת: רביצה מול דשאו של השכן. ירוק מקנאה והנה מתחילה שוב החגיגה..
יום א': שוקל לעשות הסבה ל…