שומעת?

כל חצי שנה. זה הזמן שבו אני ניגשת לרופאת הנשים לבדיקה שיגרתית. ותודה לגנטיקה המשפחתית 🙂

גם הפעם הפגישה התנהלה במקצועיות מדהימה ופתוחה. דו שיח כל כך פתוח שאני רק יכולה לאחל לכולכן.

רגע לפני שאני אוספת את כל הניירת ופונה לצאת היא זורקת לי…"שומעת?" ואני כבר מתיישרת בכיסא וחושבת על מה היא רוצה לדבר.

"את כבר בגיל שעוד מעט אין דרך חזרה. שימור פוריות זו לא מילה גסה. מה את אומרת?"

ואני שילדים בכלל לא באים לי במשפט מנסה לנפנף אותה. "בואי נעבור את הבדיקה שנקבעה, ונדבר."

אבל היא את שלה כבר עשתה, הזרע נשתל והדרך להנבטה הייתה קצרה.

המחשבה מה עושים, האם אני מוותרת על חיי זוגיות ועושה את זה לבד כבר חילחלה לה עמוק.

הרי מצד אחד בחיים לא חשבתי שבגיל 34 אהיה לבד. מצד שני עדיין לא אמרתי נואש. אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. לגוף שלנו יש שעון והוא דופק כאילו אין מחר.

החלטתי לשמוע איך זה להיות אם יחידנית, מה המשמעות של זה, איך נשים רבות עושות את זה. ואיך לעזאזל אני מספרת למשפחה.

הרי אימא שלי עדיין מחכה לראות אותי מתחת לחופה. מחכה לראות אותי אימיא בדרך "המסורתית".

ואצלי אין שום דבר מסורתי אז שבועיים אחרי הבדיקה הקורונה כבר הייתה בשיאה והרופאה ואני נפגשנו בשיחת זום.

אני שאלתי מיליון שאלות היא הסבירה לי על התהליך, בגדול. איך הוא קורה מה עושים. מה האפשרויות העומדות לפניי.

וואלה…השד לא כזה נורא. אז התחלתי 🙂

Untitled design