לאחרונה שמעתי ראיון עם אבא
שסיפר שכשהבת שלו הייתה בכיתה א
גילו שהיא חולה בסרטן.
אחרי שהוא ואשתו
התאוששו מהידיעה הקשה,
הם קיבלו החלטה
שהם ימשיכו להתייחס אליה כילדה רגילה,
כמו שאר האחים שלה,
ולא יכניסו אותה למשבצת 'המסכנה'.
אבל… האבא הזה
לקח את הסיטואציה צעד אחד קדימה.
היה לו ברור שהוא לא לוקח מהבת שלו
את האחריות על מה ששייך לה – החיים!
עם הידיעה הזו,
הוא ניגש לביתו ואמר לה:
"החלוקה בנינו היא כזאת –
אני דואג שהכדורים יגיעו מבית המרקחת,
כל השאר זה אחריות שלך".
תחשבי רגע,
כמה אמון היה לו בבת שלו,
שהוא הפקיד בידיה את האחריות הגדולה הזו.
הרי הדבר הראשון
שהיה מעסיק אותי ברעיון הזה הוא
"ואם היא תשכח?"
אז אולי זה לא נתפס,
אבל העובדות מדברות בעד עצמן –
הילדה הזו, במשך 5 שנים,
שכחה לקחת את הכדורים שלה
רק פעם אחת.
ואם נסתכל מנקודת המבט של הילדה.
איך את חושבת שהיא הייתה מרגישה
אם ההורים שלה היו לוקחים
את כל האחריות על עצמם?
המסר שהיה עובר אליה הוא
"את לא מסוגלת".
מסרים כאלה יוצרים ילדים חלשים.
ולמרות שכל אמא רוצה שהילדים שלה יהיו
חזקים ועם ביטחון בעצמם,
אנחנו עדיין משתמשות
במסרים כאלה כל הזמן.
דמייני סיטואציה, שיכולה לקרות בכל בית:
הבן שלך, בן ה 4,
מבקש לקחת לבד
את כוס השוקו שלו לשולחן.
איך תגיבי?
התגובות הנפוצות הן –
"אתה לא יכול לקחת את זה לבד, זה ישפך" או
"תחזיק בזהירות ב 2 ידיים כדי שלא ישפך" או
"תזהר, תזהר…קודם תניח את הכוס ואחר כך תעלה לכיסא.."
עוד לא ראיתי אמא
שפשוט נתנה לילד שלה את הכוס
והמשיכה בעיסוקיה.
ולמה?
כי אנחנו לא באמת
סומכות עליהם שיסתדרו לבד.
ואני שואלת –
איך אנחנו רוצות שהם יהיו עצמאיים?
שיתלבשו לבד, ינעלו נעליים, יקחו דברים בעצמם.
וכשהם גדלים,
שיסתדרו לבד עם שיעורי הבית ועבודות הכיתה,
שיקחו את התיק שלהם למקום,
שיורידו את הכלב,
שירימו את הצלחת שלהם לכיור
ושיעזרו יותר בעבודות הבית.
אנחנו שוכחות שעצמאות
לא יכולה לבוא לידי ביטוי רק איפה שמסתדר לנו
כדי שזה יקרה,
אנחנו צריכות לתת להם, כבר מגיל קטן,
את ההרגשה שאנחנו סומכות עליהם.
ואם תחשבי על זה רגע,
מה כבר יכול לקרות?
אז הוא ישפוך את המים,
ישבור צלחת או ינקה פחות טוב ממך.
אבל הרווח שהשגת פה הוא עצום.
גם עבורך וגם עבור הילד.
זו הדרך שלך להכין אותו לחיים האמיתיים.
גם אם מאוד תרצי,
לא תוכלי תמיד להיות לצידם
ולעזור בכל פעם שקצת קשה או מתסכל.
תאמיני בילדים שלך.
תני להם כל פעם עוד משהו לעשות בעצמם.
אם הם לא ירצו,
לא נורא
בפעם הבאה תנסי משהו אחר.
אבל אל תתייאשי
ותתפלאי לגלות איך לאט לאט
הם צומחים ומתחזקים לך מול העיניים.
ככל שתעניקי להם יותר ביטחון
כך יהיה להם קל יותר להתמודד
עם כל דבר בחיים.