שבעה זה דבר כל כך חכם, זה נותן לעבד את המצב ב"מנות קטנות". כל עוד יש אנשים אני לא באמת יכולה לשקוע במחשבות העמוקות של מה שזה אומר, ובכלל, מי יכול להכיל דבר כזה?
אמא שלי, שהייתי כל כך קרובות, שהייתי צמודה אליה במיוחד בשנים האחרונות, אמא שלי איננה. אין אפשר בכלל להבין שבן אדם איננו עוד. לא אוכל לדבר איתה, לא אוכל להחזיק לה את היד העדינה שלה, לא אוכל להתקשר אליה ולדבר איתה אנגלית.
איזה הזוי זה.
אני לגמרי מרגישה שאני מתהלכת בתוך חלום, מין הזיה כזו, אני שם יחד עם המשפחה הקרובה ובאים המון אנשים, כאילו זו איזה מסיבה. אנשים באים, יושבים, אוכלים, מדברים והולכים.
אני מוקפת באהבה אבל היא כל כך חסרה שם, היא תמיד היתה מרכז המסיבה. מגישה, מספרת, יושבת עם חיוך ענק וצוחקת. יפה וטובת לב.
הראש שלי כל כך מלא במחשבות שאפילו קשה לי לכתוב.
אני יודעת שאין סיכוי שאוכל להתמודד עם המשמעות של זה ככה, בבת אחת, בדיוק בגלל זה השבעה זה דבר חכם. כי כשיש אנשים כל הזמן אין לי את האפשרות להתמודד עם כל מה שרץ לי בראש כרגע, זה מגיע כל פעם קצת, כשאני מדברת עם סבתא, כשאני לבד עם רונני, לפני שאני הולכת לישון ובעיקר בבוקר.
הבוקר שלי ב5 שנים האחרונות התחיל ככה:
6:15 מתעוררת
6:45 מסיימת להתארגן
07:00 מוציאה את הכלב
07:01 מתקשרת לאמא
ככה זה היה כל בוקר. חיכיתי לשיחה איתה. לשמוע איך עבר הלילה ומה הלו"ז שלה להיום ואולי יש לה זמן ונפגש לקפה או נלך לסטוק יחד.
מאז שהיא נפטרה לא הצלחתי לטייל עם הכלב, זה היה לי קשה מידי.
ביום שישי הרדמנו גם את הכלב, הוא היה חולה מידי וחלש מידי, המסכנון שלי…
והנה – עוד הרגל שאני חייבת לשנות.
אני מבינה שזה יגיע לי במשברים קטנים (או גדולים), שזה יגיע כשאני אזכר בה, כשצטרך אותה, כשאעשה משהו שאנחנו רגילות לעשות יחד…
ללכת לסטוק, להרים טלפון כשאני תקועה במתכון, להתייעץ לגבי מה להכין לחג.
אין לי ספק שהדברים המשמעותיים בחיים יהיו קשים יותר – החתונה של אחי, הריון, ילדים וכו.
כמה חיכיתי להגיד לאמא שלי שאני בהריון, זה לא קרה וזה מבאס לי מאוד.
אין לי ספק שאני בדיכאון בימים האלו. אני כל הזמן בוכה, לא בא לי לעבוד ואני עצבנית מאוד.
הכי הגיוני שיש, אני יודעת.
השבעה נגמרה, עכשיו אנחנו אמורים לחזור לשגרה… איזו שגרה זו הולכת להיות? כמה קשה זה יהיה ליצור לעצמי שגרה אחרת…
אני מוקפת באהבה כל הזמן ועדיין… כל מה שבא לי זה חיבוק מאמא שלי.
אוף.