שאני אשפשף? אבאש'ך בגבס

הסירים, המחבתות ומוצרי המזון נותרו קצת יתומים השבוע. הם נחו במטבח וחיכו ששעתם הטובה תגיע. ביחד עם הכביסה הנקייה, הם המתינו שאתחיל לטפל בהם כמו שצריך. למה?
ההסבר המלא בפנים

אתמול בערב מצאתי את עצמי יושבת מול חבית כביסה נקיה, ממתינה לי שאטפל בה, לא ממש בסבלנות. "תקפלו אותי כבר" נשמעת צעקה ממעמקי הגרביים. והחולצה מטה, אם יכלה לבכות או לשלוח איזה שרוול לחבוט בי,  כבר מזמן הייתה עושה זאת.

מסכנה, זה לא היא, זאת אני.
תזכורת לפוסט קודם: עבר שבוע מאז שהגבס הונח לאחר כבוד על ידו השמאלית של בן זוגי ואני מרגישה צורך להמשיך ולעדכן על מר גורלי, הנה הקישור לפוסט בנושא.

בקיצור, הכביסה עברה לבעלותי לזמן הקרוב, בעלות כזאת לא מפנקת ומסורה, וגם לא מקפלת בזמן.
אם ניכנס לענייני חלוקת מטלות בבית, הטיפול בכל היבטי הכביסה עד כה, החל מהפרדתה ללבנים וצבעוני, כביסה עדינה וקשה, כיבוס, ייבוש, היה בשטח של בן זוגי. אני הכנסתי אותה לארונות שלנו וגם של הילדים, בדרך כלל, כי הם לא עוזרים. חינוך גרוע כבר אמרתי פעם, לא?

כביסה

הכביסה המסכנה קופלה אמנם, אך לא כולה. כשראיתי את הערימה מתרוקנת זה הרגיע אותי וכך השארתי אותה, חצי כזה, בלי הגבעה למעלה, שוב הגרביים המסכנות נשארו בתחתית, מחכות שאולי יקפלו אותן בפעם הבאה.

תוך כדי קיפול ואוורור המוח, הגעתי למסקנה שאני מעגלת פינות במה שקשור למטלות הבית, בייחוד אלה שלא עשיתי עד עכשיו.

באגף האוכל למשל, אני מעגלת. אמנם אני מכינה סנדויצ'ים מאד טעימים לביצפר, מטלה שלא הייתה באחריותי עד כה, אבל פתאום בארוחת צהריים מחפפת ושולחת אותם להסתדר עם מה שיש במקרר (גם בוקר וגם צהריים, זה באמת יותר מדי)

כיור כלים

לתחום הקניות אני לא מוכנה להתקרב, פשוט שונאת את זה. אפילו הזמנה באינטרנט לא סובלת לעשות. איזה מזל שיד ימין לא נשברה, אפשר להקליד ולשגר.

הסעות, נקודה כואבת בפני עצמה. בדרך כלל אנחנו מתחלקים, ויש לא מעט ולא באזור. אמנם לגדול שלי יש רישיון, אבל הוא לא זמין כמו אבא שלו.
בצר לי, אני הופכת למונית לשבוע הקרוב, מי רוצה הסעה, שיגיד, גם כך עברתי לגור ברחוב.

תמיד ידעתי  שבן זוגי היקר והאהוב עושה הרבה בבית, רק פתאום, כשזה אין, זאת כזאת כאפה לפנים.
טקסי

באדיבות freepik.com

ושלא יעלה על דעתכם שיכולתי לשחרר את עצמי בתקופה זו מהתפקיד החשוב וזה שגוזל הכי הרבה משאבי נפש – התפקיד הריגשי.
שלא יהיו ספקות, גם אם הייתי שוברת את כל הגוף ורק המוח היה ממשיך לפעול, הייתי ממשיכה להיות שק החבטות הקבוע.
אצלי יש תעודת אחריות לכל החיים להיות מכילה, מקשיבה, דת, מתמסרת, מייעצת…

אני המיכל בבית, בדרך כלל הוא מלא וגולש, מדובר בתפקיד מאד חשוב,  קצת קשה להשתחרר ממנו.
אז בתקופה זו אני מתמוטטת למיטה כל יום מוקדם יותר, כדי שלא אצטרך לדבר ולהקשיב. גם שקים צריכים לנוח אחרי כ"כ הרבה חבטות.

וזהו, כמעט זהו, אתמול יצאנו יחד, אני, הגבס ובן זוגי להתאוורר. ראינו בדרך הרבה כלבים עושים את הטיול הלילי שלהם. היינו איתם בליבנו, כלבים, אנשים, מה ההבדל, העיקר שלא נצטרך לנבוח.

סוף השבוע ממש בפתח, הכלים בכיור מתכוננים, גם הכביסה דרוכה, המצרכים בציפייה שיהפכו להיות תרכובת של משהו, ואני… צריכה לנצח על כל התזמורת הזאת ולהגיד לה שינגנו כמו שרק הם יודעים, מקסימום קצת יזייפו. גם לזיופים מתרגלים בסוף 🙂
שק איגרוף

באדיבות flickr.com

מיקה אפלבאום
אני מנחת מיינדפולנס למבוגרים וילדים. משלבת סדנאות מיינדפולנס עם כתיבה ככלי לביטוי עצמי. עובדת באופן פרטני ועם ארגונים גדולים שמשלבים את תחום המיינדפולנס בתוכם. בנוסף, אני עוסקת בכתיבה ועריכת תוכן. כותבת למגזינים, אתרי אינטרנט, אתרים פנים ארגוניים, בלוגרית בסלונה בנושאי גוף ונפש, תרבות, לייף סטייל. הכתיבה היא אהבתי הגדולה והשילוב שלה עם מיינדפולנס הוא חיבור מנצח בעיניי.