פחד ויופי ביחד?
אני יושבת על המדרכה בחניון של המרכז הרפואי. ממתינה. אחרי כמה ד' מתחילות המחשבות בבום של דפיקות לב. אני מנסה להשכיח אותן בשיטוט בטלפון אבל הן שוב ושוב דורסות את הנסיון הקלוש מלכתחילה.
את שם על המיטה, צינורות מכל כיוון, מכוסה כולך. ורעדת והשיניים שלך נקשו ופחדת מהשינה הלא טבעית ונשמת מהר, והדופק שלך המריא ואני מנסה לשוות לפני רוגע וחיוך וכל שינוי בפנייך שאיני מכירה כל עווית, אני שואלת הכול טוב? רק שיהיה הכול טוב רגיל שגרתי משעמם אפילו. רק תצאי כבר מההרדמה ושההמתנה הזו תסתיים.
סתם פרוצדורה פשוטה, בשביל שהשיניים שלך יהיו ישרות, ושוב אידאל היופי מאוס כל כך, מכעיס כל כך, כמה אופי יש בשיניים עקומות, לא? הם התעקשו לא לקרוא לזה ״ניתוח״. אבל פותחים לך את החניכיים ומתקינים לך שם איזה וו קטן שימשוך לך את השן הכלואה החוצה כדי שיהיו לך שני ניבים יפים בפה, שהם גם "העיניים" של הפה כמו שאומרים האורטודנטים. איך פעם ילדה שלי הקשבתי לפילוסופים, היום אני מצטטת לך אסטטיקנים.
משחק תופסת בין צל עלים וקרני שמש למרגלותיי, איך בו זמנית יכול להיות כל כך מפחיד וגם יפה כל כך. והיופי הזה של הטבע כמו בא לשעשע, לנחם אותי, ואיך אפשר שגם ברגע כזה של חוסר אונים אפשר לראות פתאום יופי ואולי רק ברגע כזה? וגם זה נעלם.
עברה חצי שעה, צריך לעלות לחכות בחדר ההמתנה. ואני פתאום גם קצת שמחה, אבא נשאר שם בחדר ההמתנה ופעם ראשונה בחיים אולי שלא התחשק לי לדבר, לברבר את המוח שלי, להעלות השערות לגבייך, לשחזר את צעדינו מלפני הפרוצדורה, לנתח פסיכולוגית את ההתנהגות שלך, שלי, שלו, לשאול שאלות על מתי נבצע כל מיני מטלות בית, סידורים או מה קרה עם זה ועם זאת. אין סידורים ואין כלום ועד שאת יוצאת מהפרוצדורה הזו שום דבר לא מעניין. והלוואי והייתי לומדת להפחית בכלל בדיבור. פחות לדבר ויותר לחוות. אז שמחתי שאני לא תלויה בדיבור, שוב דבר חיובי שמהול במתח הזה.
לצחוק לבריאות
אני בחדר ההמתנה כבר 10 ד' ועוד לא קראו לנו להכנס. אולי החישוב זה חצי שעה מההרדמה? אולי לא רצית שידקרו לך את היד ואז הם דיברו איתך, הרגיעו, אולי אפילו הצחיקו. כל כך חשוב. מכל הניתוחים שלי אני זוכרת כמה טוב שיש אח או אחות מחוייכים ומצחיקים בסביבה. אוי כמה. וזה עושה לי להתגעגע כל כך לישראל היפה שלי עד דמעות שם יש צוותי אחים ואחיות מהנשמה. לעומת זאת היה לי ניתוח גדול בפריס, ועוד חודש אחרי הייתי שם מאושפזת, ואני לא זוכרת אפילו אח אחד שהצחיק אותי. גם אמא שלי הייתה עצובה. עד שאחותי אהובתי נשמתי באה וקרעה אותי מצחוק מפוקק תפרים ותוך שבוע הייתי בריאה ובחוץ.
תודה
וכמו שהוציאו אותנו מהחדר לפני 40 ד', ככה קוראים לנו בבום פנימה, זהו נגמר, את אחרי, את ערה, את יפה, יושבת, אפילו קצת מחייכת. ואני אומרת בלב תודה, תודה, תודה לכל מי ששלח לך מחשבות טובות וגם קצת תודה לאלוהים, טוב קצת יותר מקצת. והאחות מסבירה לי עם דף מודפס מה הולך להיות בימים הקרובים, איך לטפל בגאזה ובקומפרסים הקרים והחמים ואני מקווה שאבא מקשיב כי אני רק מסתכלת עליך, מתרגשת, מלאה. כאילו זיכו אותי החיים בך שוב כמו לפני קצת יותר מ-11 שנה.
ואז אני בודקת אם אבא הקשיב, אז הוא חוזר על הכול בנוכחות האחות כי גם הוא לא היה כל כך מפוקס. והאחות הזו די בסדר, לקחה אותך על כיסא גלגלים עד לאוטו ואמרה לך שאת יכולה לעשות בבית מה שאת רוצה.
וברור שישר לקחנו אותך לגלידה והזמנת קערה ענקית, למי אכפת. היום אני משתדלת להיות הכי בשבילך, הכי מפנקת (כי אבא תמיד מפנק). מחר נתחיל לאט לאט לחזור לשיגרה ;). ואת שמחה ומרגישה מצויין וסיפרת איך לא הרגשת את הדקירה ואיך לא הרגשת שנרדמת ואיך פתאום התעוררת וזה היה כמו חמש דק' ושלא תפחדי אם תצטרכי יום אחד לעבור את זה שוב כי זה לא כזה נורא. ואני מנשקת ומחבקת ומגניבה לך עוד נשיקה, ובלב אומרת רק רק שתהיי לי בריאה.
