בני הזוג ז'ניה ובוריס מתגרשים, ואף אחד מהם לו שש להמשיך לגדל את בנם אליושה בן השתיים עשרה. נראה שגם לפני הגירושים בחייו אליושה היה בעיקר נתון לעצמו.
השנאה בין בני הזוג שולטת בכל. עוצמתית, גסה, תאוותנית, בוערת. אך עצורה. נדמה שהיא מסוגלת לכלות את הכל. וכך לבסוף היא עושה. כי בסוף הסרט הילד שנעלם לא חוזר.
יצירת אומנות אמתית צריכה להיות אכזרית ולא לייפות. אולם האם זה מספיק? גם דמות שחורה משחור, צריך להיות בה קצת לבן. כך אמר קונסטנטין סטניסלבסקי, אבי אמנות המשחק הריאליסטי.
דמותה של אם ז'ניה מצטיירת כשלילית במיוחד. קשה לחוש אליה חמלה גם כאשר ברגע של גילוי לב היא מספרת על האהבה החסרה בחייה. אפילו אינטימיות ז'ניה נשארת נוקשה וקשוחה, מיניותה כוחנית ותוקפנית.
דמות האב נשארת סתומה יותר ולכן קל יותר לייחס לה מעט חיוב. ואולי בעיני הצופה האם נראית שלילית כל כך מתוך המוסכמות המקובלות והאמונה הבלתי מבוססת באינסטינקט האימהות. נטישת ילדים על ידי האב נתפסת בעולמנו כמעשה נסלח יותר מאשר נטישה על ידי האם.
במשך האקספוזיציה הממושכת והאטית אנחנו למדים שבני הזוג נפרדים ושלכל אחד מהם יש כבר קשר אחר. מה מניע אותם לקשר הזה? האם אלה אינטרסים? או חיפוש אחר אהבה וחיבה?
למה בוריס האב לא רוצה את הילד? האם זה מפני שהילד לא רצוי במשפחתו החדשה שהוא כבר הקים? וז'ניה אמו? אצה לה הדרך ברדיפה אחרי האושר? אחרי רווחה כלכלית או תענוגות הבשרים?
הדמויות לא מקבלות הזדמנות לגלות את לבטיהם או את מצוקותיהם על מנת שנוכל להתקרב אליהן ולחוש כלפיהן חמלה. תפניות העלילה, המניעים של הדמויות והנסיבות (אולי מקלות) אינם נגלים לצופה באמצעות הדיאלוגים. אין הרבה טקסט. אף קשה לטעון שהתת-טקסט מתגלה במשחק השחקנים. הכל נמצא בתמונה ובעבודת המצלמה. איש לא מסביר דבר. התהיות נשארות לצופה והדבר מעודד התבוננות ומחשבה.
השנאה פועמת בעוצמה גם ביחסים בין ז'ניה לאמה שלה, והדבר מוסיף לסיפור הבט פטליסטי. השנאה האכזרית עוברת מדור לדור? מסבתא לאמא ומאמא לבן? בדיוק היחס שז'ניה קיבלה מאמה עליו היא מתלוננת, היא נותנת לבנה: "אף מילה טובה, לא חיבה ולא חום. רק משמעת, סדר". כך היא מספרת על ילדותה לבן זוגה החדש.
הרקע של החיים המודרניים המנוכרים, שמככבים בחלק מסרטיו האחרים של אנדרי זוויאגינצב, רק מעצים את חוסר האהבה. שגרת משרד מנוכרת, בלי חום, בלי חברים. חיי הפרט בתוך ההמון: אנשים השקועים במסך הטלפון. המוניוּת של מרכזי קניות. אור חד, מתכת, זכוכית.
בסוף הסרט הצופה יתקשה להסיק מסקנות אם חייו של בוריס עם האישה החדשה מגיעים לאותה הנקודה כמו בנישואיו הראשונים. נדמה שהם לוקים באותו שעמום, ושוב הילד שנולד במשפחתו החדשה הופך למיותר.
מה שיפה אצל זוויאגינצב שאין תשובות. והשאלות הן רבות וקשות. מניין היא באה האהבה? למה היא איננה? האם יש תקווה או שהכל חוזר לנקודת התחלה גם בפרק ב' של שתי הדמויות של הורים?
עולמם ריק מאהבה ומחיבה, אבל גם מהתבוננות אל תוך עצמם. איש לא מכה על חטא. אין חרטה. ואין גם רכות. הרגע היחיד שמעורר חמלה ולא רק מחשבות או תדהמה קשה, הוא הרגע שבו בוריס פורץ בבכי בחדר מתים, לשם הוא מגיע בתהליך החיפושים אחר הילד, לצורך זיהוי גופה אלמונית.
לאתר הסופרת והמתרגמת מירי ליטווק www.mirielitvak.com
לאתר סיפורי חיים וביוגרפיות של מירי ליטווק – סופרת זיכרונות www.alife.co.il
בפייסבוק: מירי ליטווק – סופרת זיכרונות
