רק נעליים

לא פשוט העניין הזה של עבודה. מסתבר שלא רק עבורי. המון אנשים מחפשים עבודה והמעסיקים בוחנים אותך תחת זכוכית מגדלת.
בדיוק היתה על זה תוכנית בפריים-טיים בטלויזיה. היה לי קשה מידי אז לא צפיתי.
ובחזרה לסיפור שלי: כשהחלטתי שאני לא יכולה יותר, כי הרבה יותר קשה לא-לעבוד מלעבוד – עשיתי מעשה.

הבוקר בא

קמתי בבוקר עם תחושה שמשהו חייב להשתנות. וכמה שיותר מהר. עדיפות לשלשום. הצטיידתי בחיוך. כולל ליפגלוס ושמתי פעמיי לסניף הקרוב של רשת הפארמים הגדולה בישראל.
תשאירי פרטים. יחזרו אלייך. לא חזרו. חזרתי אליהם.
תראי – הוא אומר לי. כתבת שיש לך תואר שני. את יודעת שאנחנו משלמים פה שכר מינימום?
כן. אני רוצה לעבוד במחסן. משרה חלקית. להתחיל?
ומפנים אותי למנהל. ששואל אותי למה לא בקופה, ומסביר לי שאין דבר כזה "לעבוד במחסן" ושאני יכולה לשכוח מלהגיע שלושה ימים בשבוע.
כל שבוע יוצא עלון-מבצעים ורק ללמוד אותו ייקח חצי שבוע. ושאני צריכה לעבוד בקופה.
ואני מסכימה ואומרת כן להכל.

שלוש ארבע ולעבודה

וקובעים איתי מועד ואני מגיעה למבחנים. נו, מה כבר יהיה? אני אומרת לעצמי. תרגיעי!
מקסימום? ישאלו אותך מה ההבדל בין מסקרה לרימל (-אין הבדל), וכמה סוגי פלסטרים יש בשוק (-לא משנה כמה יש כולם נופלים אחרי ששטפת ידיים פעם אחת).
ואני יושבת מול המחשב שלהם ולא מאמינה. עוד מבחן ועוד. מתמטיקה, והתאמת צורות, והשלמת משפטים. שלוש שעות אני יושבת שם.
מסתבר שעברתי. כל הכבוד, אומר המנהל. אז הנה מה שקורה: את צריכה למלא טפסים,

ותקבלי מאיתנו חולצה, וזהו. את יכולה להתחיל. רק עוד דבר אחד ששכחתי: רק נעליים. אצלנו לא באים בכפכפי אצבע ולא סנדלים.
ואת צריכה להתחייב ללפחות 4 משמרות בשבוע וגם – ….
מה? אני שואלת. כאילו הפסקתי להקשיב לו מהרגע ששמעתי את המילה נעליים. אולי יש לי בעייה עם סמכות. אולי אני לא יכולה שיגידו לי מה לעשות.
זה שבר אותי. סופית. מילא לשבת בקופה, אחרי שסיימתי תואר שני בהצטיינות להרוויח שכר מינימום. לספור את הדקות עד 23:00 שהסניף נסגר ואפשר ללכת הביתה.
אבל בנעליים סגורות? בחום של אוגוסט? זה לא יקרה.
מילמלתי משהו על זה שבעצם זה לא מתאים לי וברחתי. חודשים לא העזתי להיכנס לסניף הזה.

אתה חייב את זה לעצמך

לא קל להסתכל על עצמי מהצד. כמעט בלתי אפשרי לקום ולהגיד – קשה לי.
אני לא במקום שבו אני רוצה להיות.
ולעיתים אני מרגישה שהכל מתפרק לי בין הידיים.
אבל אני כותבת את זה כי אני רוצה לשדר אופטימיות ולתת לכם, מחפשי העבודה, להאמין שזה אפשרי.
למרות שאני לא יכולה לומר שהגעתי לארץ המובטחת, ואולי אני לא במקום שבמחשבות שלי הייתי רוצה להיות – עשיתי דרך ארוכה,
ויודעת שעבור כל אחד, אפילו עבורי, יש אי-שם את מקום העבודה שמחכה לו. ושלא פשוט למצוא אבל אפשרי.
התובנה שאני הגעתי אליה ממש לאחרונה היא שעבודה היא לא רק תפקיד. זה עוד הרבה דברים!
האירגון שאליו אתה משתייך, המעסיק, האנשים איתם אתה עובד, סביבת העבודה, ועוד.
אני הפנמתי את התובנה הזו ומנסה ליישם אותה. תפתחו את העיניים תסתכלו סביב. זה לא רק שיר של נעמי שמר.
ותנעלו נעליים. או סנדלים, כפכפים. מה שבא לכם!