כשהייתי בכיתה ב' התקיים חידון תנ"כ בית ספרי גדול.
כל התלמידים הוזמנו להשתתף. "אין לך באמת סיכוי" אמרה לי המורה כשהצעתי מועמדות.
"המשתתפים גדולים יותר בגיל, רובם בנים" היא הוסיפה כדי שלא אתאכזב אם לא אנצח.
התעקשתי להשתתף.
בסיום החידון, כשהוענק לי הגביע סירבתי לקבלו.
היה כתוב עליו "חתן התורה" ואני, ילדה בת שמונה, כעסתי איך הם הניחו מראש שילד ינצח ולא ילדה? מדוע אי אפשר היה לנסח משהו על הגביע שאינו מגדרי?
בכיתה ה', השתתפתי בתחרות אתלטיקה עירונית. כעסתי על המארגנים שעשו הפרדה מגדרית בתחרות "אני רוצה לנצח את כולם" הכרזתי בצניעות בפני בנצי שוורץ , המאמן הדגול. הוא חייך והסביר לי שאילו הנחיות של משרד החינוך.
בתום התחרות, רצתי לבדוק שהתוצאה שלי, כזוכת הבנות, היתה טובה יותר מזו של הבנים וגם הכרחתי אותו להכריז על זה בפני משרד החינוך.
בגיל 8, 10, 12 זה היה נורא חמוד להיות "פמיניסטית".
איפשהו בסוף התיכון זה הפך להיות מעיק. במידה מסויימת חשתי שזה חוסם אותי.
החלו להסתכל עלי כעל נודניקית, 'זאת עם האג'נדה הכבדה'.
אז הפסקתי להגדיר את עצמי כפמיניסטית. אפילו לא אהבתי שמגדירים אותי ככה.
זה לא שינה שום דבר בהתנהלות שלי.המשכתי להיות השופר השוויוני, לחמתי על זכותה של חברה לקבל יחס שווה, לא לקחת חלק משעורי כלכלת בית רק כי אני "בת" ועל התבטאויות פוגעניות. אבל לא אהבתי להגדיר את עצמי פמיניסטית.
זה לא עזר לי. בתום התיכון, בספר המחזור זה היה הדבר הדומיננטי ביותר שכתבו עלי "הפמיניסטית של השכבה".
לאורך השנים, אם הזדמן לי בכל זאת להציג עצמי כפמיניסטית, קיבלתי אינספור נפנופי זלזול.
אז הפסקתי.
זה מאיים עליך, חמוד? אין בעיה. לא אגדיר את עצמי פמיניסטית, אבל חסר לך שתפלה אותי רק בגלל שיש לי פות. והאפליה קיימת, בכל מקום, מהנאורים ביותר כמו שופטים בבתי משפט, דרך נציגים בכנסת ישראל ובודאי אצל מנהלים בחברות הייטק מובילות והן קיימות בקרב אנשים העובדים במוסדות שמרניים יותר, כמובן. אני מסרבת בתוקף להקרא פמיניסטית, אבל ממשיכה להלחם על זכותי לשוויון ולהסביר שאין באמת הצדקה שהאדון שנמצא איתי בקוביה ועושה עבודה דומה יקבל שכר גבוה משלי. וזה קורה, גם היום, בחברה שזוכה בכל שנה כמקום שהכי טוב לעבוד בו.
שלא תקרא לי פמיניסטית בשום אופן, אני אומרת , ותוך כדי מרימה דגל אדום כאשר בכנס מקצועי מוזמנים רק מרצים נטולי פות אף על פי שהשוק מוצף בנשות מקצוע נפלאות.
רק אל תקרא לי פמיניסטית.
כי מילא את אומרת את דעתך בקול רם וברור. ויש לך פות.
ניחא את עם דיעה מוצקה ומקצועית, השם ירחם.
היום מצליחים להקשיב ולהיות קצת סלחניים אלייך גם אם את מקשטת כנס מקצועי על טהרת הטסטוסטרון. אפילו מוצאים את זה חמוד, אם מצאת מספיק בטחון לעמוד מול קהל רב ולאתגר את המומחה בתחום עם תפיסת עולם שונה.
רק אל תקראי לעצמך פמיניסטית!
אם את גם קוראת לעצמך פמיניסטית את מתחילה את השיח במלחמה.
ואני בוחרת לא להכנס למלחמה. סתם מבהירה לך, חמוד, שאל תפלה, זה לא יפה.
