ברוב המקרים בחיי היומיום התמודדות העיקרית שלך היא בינך לבינך. הרצון להצליח והפחד מכישלון שניהם משמשים בערבוביה ושזורים לאורך כל היום, השבוע החודש, והשנה.
חשבתי לכתוב על מי שנהנה מהאוכל שלי. חשבתי לכתוב על סוגי מאכלים שאוהבת. חשבתי לכתוב על משפחה ואוכל. חשבתי לכתוב על מי לימד אותי לבשל. סיפורי אמא וסבתא. אבל.. החלטתי לפנק את עצמי בסדנא והחלטתי לכתוב על כמה הסדנא הולכת לעשות לי מיוחד ועד כמה, מצד שני, היא המשך ישיר (רק בצורה אחרת) של הרגיל שלי. גם הרגיל לא כ"כ נורא.
אני קוראת מנוחה לרגעים שבהם מרגיעים את הנפש הרותחת ואת התודעה המבעבעת . ועכשיו, כמו רגעי חסד כאלו ואחרים, כמו שעה של קפה עם החברה הכי טובה,מדי פעם חצי שעה של תחושת התעלות, כך גם הסדנא. זה מה שאני מבקשת לעצמי.
שלוש שעות שבועיות ביום חמישי בערב. שעות דמדומים למי שחי חיים אינטנסיביים. אפשרות לתת קצת מנוחה לנפש . התמודדות עם חמרים דוממים (ביומיום זה רק "חמרים" חיים).
הנאה מחומרי גלם, לשם שינוי, נראים בתיאוריה כהפסקה מבורכת מהכול. והרי אני אוהבת, ויודעת, לבשל!!
לבשל זה להתרכז, לבשל זה לרצות מושלם, לבשל זה טעים, לבשל מפעיל הרבה חושים ובעיקר לבשל זה הנאה.
אני רעבה. תמיד. מזמן הפסקתי לברר ולחקור לעומק למה וכו'. אינני קובעת את הכללים בעולם ואני מרגישה ברת מזל אם מצליחה להבין אותם ולפעול על פיהם.
גם בארגון שלי אני מבשלת. זה דומה..בחיי. קודם כל חושבת..וחושבת..והופכת וחושבת. מה רוצה בסוף.מדמיינת תוצאה (אין מצב לשגיאה) מדמיינת איך זה ייראה בסוף" – ומתחילה להתרגש. אחר כך המרכיבים. מה צריך כדי שזה יצליח אולי עם מרכיב כזה..ואולי עם אחר. אחר כך מתחילה לחפש איך אני מביאה את המרכיבים הטובים ביותר למשימה. איפה אפשר למצוא אותם. מי יכול להמליץ (ועד כמה אולי לא כדאי לספר – כדי שלא יכינו אחרים את התבשיל לפני שאדע שהוא מושלם) וגם.. איך ייראה אח"כ שלב הבישול (הכי מרגש!). אחר כך למסע הקניות. מה יש בבית ומה אין. ואז מתרכזת. ממש מתרכזת. מתחילים לבשל. לוקחים את המרכיבים ומתחילים לעשות קסמים. משהו חדש יהיה בסוף משהו חדש שלא היה קודם. אולי התיבול יעשה את זה, אולי איכות המרכיבים ואולי בכלל צורת הבישול. יצליח…יהיה סיפוק. לא יצליח…יהיה קשה. מבשלת ומבשלת. צריך כל הזמן לזכור לראות את התמונה הגדולה ועדיין.. להתרכז בדברים הפשוטים. אלוהים בפרטים הקטנים לא?. והתבשיל מתחיל לבעבע, והתיבול צריך להיות בזמן, והתנור מחומם לחום הנכון ואי אפשר להפריע לי כעת. עכשיו מבשלים (אוכל, עיסקה, שינוי כיוון בארגון.. זה באמת אותו דבר). עכשיו הקסם קורה. ולאט לאט, בריכוז עצום, בשילוב קשה של ראיה מערכתית ואבחנות מדוייקות וגם בתיקונים..ובשינויים אחרונים כתוצאה מבעיות שצצו בדרך, כך, לאט לאט, זה מתחיל לקבל צורה. גם טעם (בחיי שגם בארגון שלי יש ליוזמה שמתפתחת טעם עילאי).
וזהו. מתחילים לצלחת. טועמים וטועמים…אבל מצלחתים. מסדרים סידורים אחרונים. מסתכלים אם יצא כמו שרצית, יפה לך? מרוצה?, וקדימה………. מראים לאחרים..נותנים לטעום.. מחכים למחיאות הכפיים ואז! ואז! … לכי תסבירי את המתכון. הרי כתבת אותו בראש ושינית "לפי הטעם", בדרך.
בעצם…. באופן מפתיע או לא (לרווחת מעריצי פרוייד) גם בסדנת הבישול אני בעבודה. אני בבית. זה כיף ומרגיש מצליח.