סיפורו של אמיל חי, הוא סיפורם של רבים מיהודי עיראק.
הוא כתב ספר זה בתקווה שהוא יזכיר לכולם איך היו החיים בבגדאד בשנות השישים, וכי סיפור הבריחה של יהודי עיראק יזכר לעולמי עולמים.
מעט מאוד סופר על הפרהוד וההרג ההמוני שחוו יהודי עיראק בשנות הארבעים של המאה שעברה, ועל בריחת יהודי עיראק אחרי מלחמת ששת הימים, ואחרי התלייה של תשעת היהודים בכיכר השחרור בבגדאד, בסוף שנות השישים- תחילת שנות השבעים. מכאן גם חשיבותו של ספר זה.
זהו סיפור בריחתו של נער יהודי בן 17 מעיראק והגעתו ארצה, לארץ ישראל. הדרך לא היתה קלה ואף היתה מסוכנת. הוא נאלץ לעזוב לבדו והשאיר אחריו את אחיו ואת הוריו. אחיו הצטרף אליו בהמשך והשניים נפגשו בטהראן ומשם המשיכו יחדיו לארץ ישראל.
החלק הראשון בספר מתאר את עיראק שאמיל עזב. את הטעמים והריחות, את הנופים והבילויים. הוא מתאר מאכלים מסורתיים, שנהג לאכול שם, כגון: קיצ'רי, תמן בג'יג' ועוד. את בתי הקולנוע שנחלקו לשלוש רמות: רמה פשוטה, בינונית וגבוהה. את החגים בבגדאד. איך חגגו את בר המצווה , את הלימודים בבתי הספר היהודים ועוד.
אני בטוחה שכל מי שהגיע מעיראק או שהוריו הגיעו משם, מכיר סיפורים אלו ומאכלים אלו. וביחד עם תמונות אוטנטיות של אמיל, הספר הופך להיות נוסטלגיה אמיתית.
אמיל חי מספר את מה שהתרחש בחיי משפחתו טרם בריחתו מבגדאד. בין השאר הוא מתאר את פציעתו של אביו, אשר השפיעה על כל המשפחה.
החלק השני בספר מציג את ההחלטה לברוח מעיראק ואת סיפור הבריחה.
אמיל חי כתב את סיפור הבריחה כשהגיע ארצה בערבית וכעת חמישים שנה אחרי הוא מתרגם את הסיפור, לבל ישכח סיפורם של יהודי עיראק.
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
