רכבת הרים 3.0

בחורה עם מחשב נייד

למעשה 3.0 זו לא ההגדרה הנכונה לרכבת הרים, הרכבת הייתה כל כך הרבה פעמים.

אבל פעמים שלישית שהמחלה של אמא חזרה.

כל הדאגה והבהחלה שהיתה לנו עם עליית המרקרים היתה מוצדקת. הרופא שלה ביטל את הדאגה שלנו שוב ושוב אבל הוא חד משמעית טעה, כי הנה, חודשים ספורים אחרי שסיימנו סבב כימו ארוך מאוד וקשה מאוד, הנה אנחנו שוב ניצבים בפניו.

זה כבר לא "אולי זה לא זה" "אולי זה לא יחזור", הוא חזר. הסרטן הארור הזה חזר.

קיבלתי את תוצאות הבדיקות האחרונות – המרקרים עלו ל350, הפט- סי.טי. מראה על גידולים סרטניים בבית שחי, מסביב לכבד ובשומן הבטני. זה מסביר את כאבי הבטן שלה.

איך, פור גאד סייקס, אני אמורה לעזור לה להתמודד עם זה? לראות את האור בקצה המנהרה, או יותר נכון – האור בקצה כל טיפול? זה טיפול כל כך קשה.

היא אומרת לי שהיא לא רוצה עוד סבב כימו ואני מאמינה לה. אבל אני לא יכולה לוותר לה, כי שתינו יודעת מה זה אומר לוותר.

מה אני יכולה להגיד לה כשהיא אומרת לי "איזה חיים אלו? כל היום אני מפחדת, בין T.C לC.T אני לא נושמת ובלחץ איימים, איזה חיים אני חייה?" והאמת שכבר אין לי תשובה לתת לה.

בסבב הראשון היינו סופרות את הטיפולים יחד, ספירה לאחור. 6 טיפולים קשים ובכל רגע של שבירה הייתי אומרת לה –  "רק עוד 3 טיפולים וזה נגמר", "הנה, עברת את החצי", זהו מאמי שלי, טיפול אחרון, תהי חזקה".

בסבב השני היינו סופרות את הטיפולים, מחפשות יתרונות "הנה, לפחות יש לנו זמן איכות יחד, לשבת, לשתות קפה ולדבר קצת", אבל אחרי 9 סבבי כימו היה קצת יותר קשה למצוא תקווה.. ועדין "רק עוד קצת מאמי", "טיפול אחרון!", "את פנתרה!"

ועכשיו, שניה לפני סבב שלישי – הפה שלי ריק ממילים. מה אני יכולה להגיד לה שעוד לא אמרתי? יותר מזה, מה אני יכולה להגיד לה שבאמת יעודד אותה? היא כבר יודעת ש"רק עוד X טיפולים" – הפך להיות חסר משמעות עבורה. "רק עוד קצת" הפך באוזניה ל"אין לרופאים מושג כמה טיפולים זה עוד ימשך". הלב שלי מתפוצץ מרוב אהבה אליה, אני משתגעת שאני לא יכולה להקל עליה בשום צורה.

כל הבוקר לא עבדתי, רציתי לדווא שמקבלים אתה לחוות דעת נוספת בבית חולים אחר. הצלחתי להשיג שם מישהו ועכשיו אנחנו מחכים לתשובות. גם כן תשובות, התשובה היחידה שהיתה עוזרת כאן היתה סי טי תקין וזה כבר לא קרה.

אני רואה מה שהיא עוברת, אני איתה בכל טיפול, בכל אישפוז, בכל פגישה עם הרופא. אני מכילה אותה, את המחשבות שלה ואת הפחדים שלה. והלב שלי פשוט נשבר.

 

לפני כמה שבועות, כשגילינו שהמרקרים שוב עלי היא אמרה לי בשיחת טלפון שאם היא צריכה שוב כימו היא לא עושה. כעסתי עליה. ניתנו את הטלפון ופרצתי בבכי. זה כל כך אגואיגטי מצידי לכעוס עליה, אבל איך אני אמורה להתמודד עם המחשבה על לאבד אותה? אני יודעת כמה קשה לה, היא סובלת סבל נוראי, היא בפחד קיום אמיתי ותמידי. אני רוצה לתכנן איתה דברים והיא תמיד אומרת "לכי תדעי אם אהיה עד אז". זה משפט שאף אחד לא רוצה לשמוע ממישהו אהוב. בטח שלא מאמא.

 

"את האישה הכי חזקה שאני מכירה. את יכולה לעבור את זה כמו גדולה!"

אני מרגישה חסרת אונים. אני לא יכולה לעשות כלום עבורה. הולכת בבית בעצבנות כמו אריה בכלוב, מנסה לחשוב מה אפשר לעשות הפתרון הוא תמיד כימו. לא לוקחים צ'אנס. עושים כימו.

 

פאק. פאק. פאק.