רכבת הרים – נעים מאד לגיל ההתבגרות

 

IMG_20200225_233135_945

דוגמה לגיל הזה, חיה ובועטת מאתמול.
יש לה יום ארוך, לימודים ומיד סטודיו. לא תגיע הביתה עד אחהצ.
אוכל מה?
כמובן, מבעוד מועד,יום קודם אני שואלת:
מה עם אוכל? מה להכין לך? לשלוח איתך גם צהריים?
"אמא, אני מסתדרת. אני בטח אלך לקניון עם הבנות, ואקנה."
"לא יהיה לך זמן"
"יהיה לי. אני מסתדרת."
"בטוח? להכין רק סנדביץ לביהס?"
"כן!" החלטי ותקיף, כי היתה פה יותר משאלה אחת, וחזרתיות.

בוקר.
מטבח.
מכינה כריכים. אחד לכל אחד ואחת. סיימתי כן?
היא יורדת למטה, ממהרת לאוטובוס, כי היא באיחור:
" את יכולה להכין לי עוד כריך? אני לא אספיק לקנות.
אבל מהרררררר כי אני מאחרת."
"עם מה"?
"לא יודעת"
"כשתחליטי, תודיעי לי"
"טוסט, מהר אמא, אין לי זמן "

בטיל, מכינה, ומוסיפה קופסה עם תותים.
היא, בעצבים, בטון צועק ועל גבול החוצפה:
"לא ביקשתי תותים, אין לי מקום לזה בתיק שלי, בלי קופסאות וכאלה, ואני יוצאת, כי אני מאחרתתתתת"

וואי, השמיים נפלו עליי.
הרגשתי כל וריד שלי נמתח, נמתח ותיכף מתפוצץ בגוף!!!

למה ברגע האחרון?
למה למשל, לא לכתוב לי בלילה כשאת יודעת שזה מה שאת צריכה?
או בבוקר, כשקמת, כשאת יודעת שאני מכינה כריכים,לבוא להגיד רק משפט- עוד כריך בבקשה?
למה לתת לי להרגיש אחריות לא שלי,
למה אני צריכה את הטון הזה,הפרצוף הזה והכעס הזה על הבוקר????????

תמצית הגיל הזה בחצי עמוד:
אני ורק אני,
כאן ועכשיו,
רכבת הרים של רגשות
ואלימות של פרצופים,הוויות, וטונים.

עוצרת את האוטומט שלי, לא נכנעת לקול הפנימי שלי שכרגע רוצה לכסח,
נושמת עמוק ואומרת:
"קחי, מוכן לך, שיהיה לך יום טוב. בפעם הבאה גלי אחריות להודיע מראש על שינוי בבקשות הבוקר, אחרת תאלצי להסתדר לבד."
היא, המומה, כי ראתה את הוריד שלי מתנפח "תודה, ביי".
באמצע היום קיבלתי הודעה:
"אימוש, מצטערת על הבוקר, זה לא יקרה יותר".

אם היתי משחררת את הכעס בבוקר, ההודעה כנראה לא היתה מגיעה. כי היא לא באמת היתה חושבת על זה. היתה פותרת את עצמה ב"אמא משוגעת" או "מה היא רוצה ממני".

מה לימדתי?
– דוגמה אישית איך עוצרים אוטומט, וברגע משנים את התוצאה.
– העברתי את המסר העיקרי – בפעם הבאה אני דורשת להתנהל שונה.
– אחריות אישית שלך לא קשורה לאחריות אישית שלי.

בשיטת רגעיאמא אני מלמדת לעצור את האוטומט כדי לשנות את התוצאה של הסיטואציה.
כך אנו משנים את ההתנהלות בבית,
לומדים איך מתמודדים עם הנעליים שלהם,
ומורידים מעצמנו את הדברים שלא שלנו.

כתבו לי איך זה עובד אצלכם בבית.