לפני קריאת הפוסט אני חייבת לגלות לכם סוד – עברית אינה שפת האם שלי.
שפת האם שלי היא בולגרית.
אני עושה כל מאמץ להמנע מטעויות אך יתכנו שגיאות כתיב ועל כך אבקש את הבנתכם.
מקווה שתהנו מהתוכן. הערות ותיקונים יתקבלו בברכה.
בסוף השנה אני אחגוג יום הולדת 50 .
כבר לפני כמה חודשים התחלתי לחשוב איך אני אחגוג, הרי זה יום הולדת חגיגי, עגול, מסמל כברת דרך שחייתי, כל כך הרבה חוויות ושינויים קרו במהלך 50 השנים האלו.
החלטתי שאאתגר את עצמי לקראת יום ההולדת – אני ארוץ מרתון!!!
מי שמכיר אותי יודע שכרגע אני ממש לא בכושר, אפילו עליתי במשקל בשנה האחרונה אחרי שבתי הבכורה התחתנה.
לפני שנתיים קרעתי שריר ברגל במהלך אימון כדורשת ומאז החלה התדרדרות מבחינת כושר גופני. שאלתי את עצמי איך עם הנתונים האלו ארוץ מרתון? לצד היסוסים אלו כל כך רוצה להרגיש את הגוף מתחזק, את השומנים מפנים מקום לשרירים חזקים, לחוש את הלב פועם בעוצמה והריאות מתמלאות אוויר, הרגליים הכואבות נושאות אותי אל האופק, הרוח נושפת בפניי ואני שוב מרגישה את התחושה המדהימה של "לעוף" שחשתי בגיל 14 כשגלשתי בפסגת ההר בבולגריה בשעות הערב כשהתגברתי על כל הפחדים ולא היה אכפת לי מכלום – רק לעוף.
החלטתי שארוץ 5 קילומטר, בשבילי זה יהיה הישג גדול .
בדיוק באותם ימים כשאני מתכננת את פריצתי הגדולה לעולם הרצים התחלתי להרגיש חולשה, עייפות ואפילו יום שישי אחד כאב חזק מאוד בחזה שהוביל אותי למיון .
כשבוע לאחר מכן חשתי כאבים בלתי נסבלים ביד שמאל, זרמים של כאב, זרמים בצבעים שונים, ממש כמו בסרטי מדע בדיוני. כאב כזה שבא לך לתלוש את היד ממקומה ולזרוק הרחק ממך, רק שלא יכאב. לאחר כמה ימים הופיעה תחושה מוזרה במפרקים בכל הגוף, כאילו שבעת הגמדים יושבים ומנפחים בלונים בתוך המפרקים , פעם במפרק ביד ימין, פעם במפרק ביד שמאל, פעם בקרסול ימין , פעם בקרסול שמאל, ברכיים וכו' .
יעוץ רפואי בקופת חולים והאבחנה – דלקת פרקים . כל זה התחיל בסוף יוני האבחנה נתקבלה בסוף יולי. אלו ימי החופש הגדול, הילדים בבית. בארץ מתחוללת מלחמת צוק איתן, אזעקות, ביטולים של קייטנות, אווירה לא נעימה בכלל.
נסענו לטיול בהולנד כמתוכנן. הכאבים הפכו לבלתי נסבלים במיוחד בשעות הבוקר כשהגוף סירב לתפקד – היתי מתעוררת בתחושה שאני רובוט שזקוק לשימון החלקים המכניים. ניסיתי להסתיר ולא להראות בפניי הבנות עד כמה אני סובלת כדי לא לקלקל את אווירת החופש . דאגתי שמה ישאר להן זיכרון של אמא חולה וכואבת כל הזמן.המצב החמיר עוד ועוד וזה גרם לי לתסכול אדיר ולסבל פיזי נוראי.
באותם ימים טופלתי במיטב מסורת הרפואה אך ללא הועיל. הכאבים השתיקו לי את הגוף. היו בקרים שמרב כאב מצאתי את עצמי בוכה בשקט אבל מבפנים צורחת ללא מעצורים ואז נרדמת מותשת מהכאב.
בסופו של יום הגעתי לרופאה מדהימה, פרופ' אורי אלקיים מנהלת מכון הראומטולוגי של בית חולים איכילוב, שאשפזה אותי והתחלנו בירור מקיף על מנת לוודא שאכן זו רק דלקת פרקים.
בעיצומם של בדיקות דם , צילומי רנטגן, סי טי וכו'… מה שכל הזמן מדאיג אותי ( אני עדיין באשפוז) זה איך אני אחיה עם הדבר הזה כל חיי? מה עם החלומות שלי? מה עם הרצון לרוץ מרתון ? למה זה בכלל קרה לי? מה לא עשיתי נכון ? איפה שגיתי? מה זה בא ללמד אותי?
הטיפול במחלה זו הנו בסטרוידים וזה מפחיד אותי עוד יותר. לאחרונה הצלחתי להוריד במשקל ונכנסתי לשגרה שטובה לי מבחינת תזונה ואכילה ועכשיו הסטרוידים ידפקו את הכל – תופעות לוואי שלהם הם עלייה במשקל , תחושת רעב וצורך בפחממות, לפעמים שיעור יתר (אמא'לה, יהיה לי זקן ושפם???), אני ממש מבואסת.
היום הרופאים אמורים להחליט על סוג הטיפול – כל הלילה לא ישנתי. התעוררתי מוקדם בבוקר בציפיה ליום חגיגי זה (סוף סוף טיפול שייקל על הכאבים) ויחד עם זאת מתה מפחד.
מה מחכה לי בעתיד, מה תדירות ההתקפים, איך אפשר למנוע אם בכלל , איך החיים שלי יראו בכלל? איך אני אראה?
תוך כל המערבולת הרגשית הזאת אני מצליחה להתחבר לחלק ממני שנמצא עמוק בתוכי, החלק הזה שתמיד מצליח לגרום לי לחייך ולהאמין שהכל יהיה בסדר. במקום הזה ,שאני מצליחה להיאחז לחלק החייכן שבי אני מתמלאת בתחושה שלמרות שכרגע קשה לי גם פיזית, גם נפשית, לא אתן לשום דבר לקבוע לי את החיים,
לא אתן לשום דבר להפיל אותי – לא לסטרוידים, לא לתחזית רפואית, לא לנפשות הטובות שכבר הספיקו להגיד לי "חרא של מחלה" ו"אוי ואווי".
כאן, אני מתחייבת בפניי עצמי ובפני כל מי שנחשף לבלוג הזה שלא אוותר לעצמי, לא אתן לרחמים עצמיים לנהל אותי. אני יודעת שאזדקק לעזרה, אזדקק לליווי מקצועי, אצטרך לבקש עזרה ,דבר שבכלל קשה לי מאוד וכנראה זה עוד משהו שאצטרך ללמוד אבל אני מבטיחה שאני אעשה את זה:
אני ארוץ מתרון!!!
בנתיים, בבית החולים ממתינה לביקור רופאים.