רחל, רחל / נגה אורנשטיין סולודר
שירה
111 ע'
ספרי עתון 77
סבל, פגיעה של ילד, זהו כאב שנשאר לנצח נחרט בזיכרון ונחצב בנו.
בשפה גבוהה ובמלים נמלצות ובין לבין משובצות בלי להתבלבל גם מעט מילים של רחוב מספרת נגה על ילדות כאובה, על מצבים צובטים, על התעללות, על הנפש שנפגעה קשות. פְּגִיעוּת שנזקקה לסיוע ולטיפול על מנת להיחלץ מן הכאב, מן הטראומה.
" עֵת יָדוֹ שֶׁל אָבִיהָ
פִּתְאוֹם
נָחֲתָה
וְהִכְּתָה.
סוֹכֶרֶת אֶת פִּיהָ וְאֶת נִשְׁמָתָהּ "…"(ע' 15)
וזה –
" זְרוֹעוֹתַי פְּרָחִים כְּחֻלִּים
שְׂדוֹת הַבַּר שֶׁל יַלְדוּתִי " (קטע מ"שיעורי פחד", ע' 14)
מצמרר..
על ניסיון נוגע ללב להשתלב בחברה:
"הִיא מְקַרְטַעַת אִתָּן
מִתְאַמֶּצֶת
כְּמוֹ שְׁאַר הַבָּנוֹת
לַעֲשׂוֹת בְּדִיּוּק
אֶת כָּל הַתְּנוּעוֹת הַנְּכוֹנוֹת..
רַק שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ
כִּי אֵינָהּ כְּמוֹ כֻּלָּן" (ע' 34)
קשר אם ובת הוא הנושא הכי מדובר בפסיכולוגיה, בספרות, בחיים
ואצל נגה אני חשה בבדידות האיומה בה חוותה את ילדותה
בבדידות של חוסר אונים, ביחסים דואליים עם אמה, עד שהפכה נגה לנותנת, למעניקה:
כמו השיר הנפלא "המספרה"
" הַסַּפָּר רַק יְקַצֵּר אֶת הַקְּצָווֹת הַמִּתְפַּצְּלִים"
כָּךְ הִתְחַיְּבָה אִמִּי
הִפְצַרְתִּי שֶׁיִּגְזֹר רַק קְצָת מִן הַמִּקְצָת
רַק יְיַשֵּׁר אֶת הַסּוֹפִים
כִּי שְׂעָרִי חָלוּשׁ וְדַק
כְּמוֹתִי" (ע' 22)
וסופו של השיר, לעת זקנתה של האם, השלמה וסליחה:
"אֲנִי לוֹטֶפֶת פְּנֵי אִמִּי
וְלֹבֶן שְׂעָרָהּ דַּקִּיק
בְּכַף יָדִי
קָצָר " (ע' 24)
על הכל מספרת נוגה בישירות פשוטה, בקול בהיר וברור, על אשמה ועל אי קבלה, על נידוי ובדידות ועל הנפש הפגועה
ועל המקום בו פגשה נפש פגועה אחרת, את תאומת נפשה, את רחל.
על ההתעללויות מזעזעות שחוותה
על מצבים מביכים ופוגעניים
על סרבנות אוכל שלה
ועל ניסיונות הילדה הדקה וחלושה להשתלב בחברה, להיות כמו כולן..
בכנפיים שבירות רגישות עד כאב היא דואה מעל הזכרונות והכאבים
פורשת אותם מולנו בלב מלא אמון
ולמקרא המילים מסמרר הכאב את הזרועות ומעיר בנו אהבה לאותה ילדה דקה וחלושה שהיתה והערצה לאישה שהיא היום – יוצרת ואם תומכת ועושה.
במסגרת הטיפולית פגשה נוגה, החולה החדשה, ילדה רגישה ושתוקת מילים, את רחל החולה הוותיקה.
ומכאן החל סיפור מופלא שרק נפשות רגישות מאוד ועוצמתיות בליבן יכולות ליצור:
"עַל מָה הָיִינוּ מְדַבְּרוֹת?
הֲרֵי אֲנִי הָיִיתִי אִלֶּמֶת
וְהִיא –
כָּתְבָה מַעַיְנוֹת זָהָב
וְשִׁיר. דִּבְּרָה
רְקִיעַ עֶלְיוֹנִים" (ע' 38)
..
אני קוראת ואיני מצליחה להחליט מי באמת תמכה במי
מי העניקה למי
כנראה שככה זה עם "נשמות תאומות". שכך זה צריך להיות.
וזהו נושא הספר – חברות ללא גבולות של נשמות תאומות רגישות, כאובות ומחזקות.
אך מה שברור מן הקריאה שאת המילים האלה שאנו קוראים, את המילים החצובות מתוך לב רחב ורגיש יילדה רחל, החולה הוותיקה, החברה המופלאה, כי כך מעידה עליה נגה:
" וּבָאתִי אֶל בֵּית הַחוֹלִים
אֶל רָחֵל
מְעֻרְטֶלֶת מֵעוֹר
קוֹלַחַת בִּבְכִי
וְרָחֵל (הוֹ, רָחֵל) מָחֲתָה דִּמְעָתִי
וּמִתּוֹךְ אִלְּמוּתִי
מִלִּים רְצוּצוֹת
לָאֲטוּ שִׁבְרוֹנִי
כְּשֶׁאוֹתִי נִחֲמָה
נִסְדְּקָה הַחוֹמָה (הָעֶלְבּוֹן,
הַפְּרִיצָה)
וְהָיְתָה לִי רָחֵל
מְיַלֶּדֶת קוֹלִי " (ע' 39)
וואו!
..
והחברות הנפלאה המעשירה מחזקת הזאת:
" אֶת מַקְרִיאָה בְּקוֹל שִׁירִים שֶׁל אֲבִידָן
עַל "רְחוֹבוֹת שֶׁמַּמְרִיאִים לְאַט" וְ"כֶּתֶם
שֶׁנִּשְׁאַר עַל קִיר" (ע' 77)
ומה היה לחברות המופלאה הזאת לאחר שנים? נגה הנושאת תחושת אשמה כותבת:
" הָאֵם אַחֲרֵי כָּל הַשָּׁנִים
הָיִיתָ רוֹצֶה אוֹתִי
כְּאֵשֶׁת אִישׁ וִילָדִים
הַמִּתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת
כָּבָה בְּרָקָהּ בָּאִישׁוֹנִים
וּכְבָר פָּסְקָה לַחְתֹּר כְּנֶגֶד הַזְּרָמִים? (ע' 84)
והנה זוהר וצובט כיהלום מלוטש של מילים גבוהות שיר שמשלים עבורי וסוגר את שם הספר, קריאתה הקורעת לב של נגה לחברתה – ומי כותב כך היום?
"מִתְּהוּמוֹת קְרָאתִיךָ
חִזְרִי וְהַשְׁמִיעִינִי אֶת פִּרְאֵי צְחוֹקֵךְ
לַחֲשִׁי בְּנִשְׁמָתִי שִׁירָה
מִמְּצוּלוֹת עוֹלֶה כַּשּׁוּף הַלְּבָנָה
חִזְרִי אֵלִי, רָחֵל, רָחֵל " (ע' 76)
ודי בכך..
..
ספר חשוב ומומלץ לאוהבי שירה, לאוהבי אדם, למטפלים ולמחנכים.
..
על עטיפת הספר ציור תמים ויפה – געגועים לימי תום – פרי יצירתה של שירה אורנשטיין, בתה המוכשרת של נגה.
על המחברת:
נגה אורנשטיין סולדר מתגוררת בכפר סבא, נשואה ואם לשתי בנות.
עבדה במשך 30 שנה בחינוך המיוחד.
"רחל, רחל" הוא ספרה השני.
ספרה הראשון: "נשימת פרחי הבר" יצא ב-2016 בהוצאת "פיוטית"
הוציאה אלבום שירים בשם "נשמות תאומות"
בשיתוף עם המוזיקאי אלי זמיר.
