היא רצתה לראות את תל אביב כבר, אבל בבן גוריון היו צריכים לעבור טקס שלם – קבלת הפנים של קבוצת עולים חדשים שירדו מן המטוס יחד איתה, ואחר כך עניינים בירוקרטיים רבים שארכו יותר מדי זמן. רק קבלת תעודות העולה לה ובעלה לקחה כשעתיים. בינתיים התינוק שלה זז בעגלה באי נוחות, היא הייתה עייפה אחרי טיסת לילה, ורק רצתה כבר להגיע ליעד – חדר מלון בטיילת תל אביבית שהובטח לה ע"י הסוכנות היהודית במוסקבה. חדר עבורה ועבור בעלה, התינוק והחתול, למשך 3 ימים.
הפקידה שאלה אין ספור שאלות ורשמה הכל. סאשה בעלה לקח את התהליך בכובד ראש המאפיין אותו… הכל היה בסדר עד שנשאל אם אמו יהודייה. אמו לא הייתה יהודייה, לכן לא היו מוכנים לרשום לו בסעיף הלאום 'יהודי', והוא רטן במשך שעה ארוכה. הוא לקח ללב וכעס. הוא דיבר על כך שהוא הרבה יותר יהודי מרוב האנשים שהיו איתם במטוס, ומחלק מהישראלים הנמצאים בקבלת הפנים בנתב"ג. היא הביטה מהצד ואמרה לעצמה שזה יהיה ארוך, בגלל שהוא רוצה לאום של יהודי בתעודה שלו, והוא לא יקבל אותו, אבל הוא חייב להוציא קיטור עכשיו… היא נאנחה והמשיכה להמתין בצד. הבן שלה נמנם בעגלה וזה קצת הרגיע אותה.
עיניה נתפסו על האור שעלה מקיר הזכוכית, מאחורי עמדות הפקידים. הזריחה הראשונה בישראל. כך בדיוק היא דמיינה את זה לפני הנסיעה. השמים נצבעו בצבעים עזים, כאילו מישהו עבר עם מכחול ענק מצד לצד ומרח פסים רחבים של כל גווני האדום והכתום. עצי הדקלים שנשתלו לאורך הכביש גרמו לה לחשוב על טיילת בעיירת נופש עם אויר מלוח. 'זה אכן אמיתי' – חשבה לעצמה – 'אני בישראל.' היא חייכה תוך כדי שהיא מאבדת את סדר נשימתה. תחושת השינוי היתה מוכרת לה, אבל הפעם זה היה השינוי הגדול ביותר שעשתה בחייה. היא החליפה מדינה.
—————–
אחרי שהתמקמו במלון קטן ודי מעופש – מלון דירות בשם רוסי 'מרינה' – הם החליטו לרדת לחוף הים. מזג האויר היה חמים, הם שלפו מהמזוודה את הטישרטים שארזו במוסקבה המושלגת לפני הנסיעה, ויצאו החוצה לצעידה עם העגלה. זוג צעיר מטייל בחוף הים התל אביבי, זה הרגיש לה לגמרי נכון. התינוק נמנם בעגלה והם נהנו מהבריזה והנוף. אנשים שחלפו על פניהם הסתכלו עליהם מוזר, ולקח לה זמן לקלוט שכולם, חוץ מהם, לובשים מעילים וצעיפים, ומזדרזים בהליכתם על הטיילת. היא חייכה בהבנה – 'זה החורף שלהם' – והרגישה נעים בבטן, משתעשעת ברעיון שפעם זה יהיה חורף גם בשבילה. אבל כרגע היא עדין לא שייכת לכאן, היא מוסקבאית שאתמול התהלכה ברחוב מושלג והטמפרטורה היתה מינוס עשרים מעלות.
אחרי הטיול הם נכנסו למכולת שראו ליד המלון בו שהו. היא רצתה לקנות כמה מצרכים ולהכין לה ולבעלה משהו לאכול. בעל המכולת היה גבר גרוזיני גדול מימדים שמייד פנה אליהם ברוסית במבטא כבד, בירך אותם על הגעתם לארץ המובטחת, וכבש מייד את ליבה. 'הוא בטח ירצה לעזור לנו' – היא חשבה לעצמה – 'כזה איש נחמד'. והיא מייד סמכה לגמרי על מה שהוא המליץ להם לרכוש, ועוד הוסיף ואמר שיעשה להם הנחה גדולה כי הם עולים חדשים וזו מצווה. הם שילמו לו וחזרו לחדרם. היא החלה בהכנת הארוחה כשבעלה שאל את עצמו בקול רם: רגע, כמה זה עלה?
לא היה להם כסף. הם קיבלה מענק צנוע בנתב"ג, משהו שיש לו שם ברשימת ההתחייבויות עליה החתימו אותם הפקידים, ולפי החשבון שבעלה עשה זה היה אמור להספיק להם לחודש ימים של מחיה. 'כמה שילמנו לבן זונה הזה?' – הוא שאל אותה, הפעם בטון עצבני הרבה יותר. 'הוא עבד עלינו, לנה, בואי נחזור אליו. תארזי בחזרה את כל מה שקנינו, אני הולך לריב איתו.'
היא מייד נבהלה. בעלה הסביר לה איך הנוכל מהמכולת עבד עליהם ובישר לה שהם שילמו לו פי שלוש ממה שצריך. היא ביקשה מבעלה לא לעשות דבר, אך הוא היה נחוש להחזיר את הכסף.
'אנחנו צריכים להתקיים ממה שקיבלנו לפחות חודש ימים אם אנחנו רוצים לשרוד פה!'
היא נלחצה עוד יותר.
הוא ירד למטה עם המצרכים, גם את מה שהיה כבר חצי מבושל הוא לקח איתו. היא התיישבה על המיטה והרגישה כל כך רחוקה מהבית.