זו הפעם הראשונה עבורי בביאנלה לרישום. למעשה, רישום תמיד נתפס אצלי כמשהו מיושן, טכני, שאף פעם לא אצליח בו ממש. אבל מאחר והשנה במסגרת לימודי האמנות נרשמתי גם לשיעור רישום (אחרי שהצלחתי לחמוק מהשיעור בשנה שעברה), מצאתי את עצמי מחויבת להעמיק קצת יותר בנושא, במיוחד לאחר שראיתי שגם למורה שלי לרישום, האמנית טליה קינן יש עבודה בתערוכה.
נדמה שהשאלה הראשונה שישאל האדם מן השורה שיבקר בתערוכה היא: "מהו רישום? מה ההבדל בינו ובין ציור?" עבור מי שלא מצוי בעולם האמנות, הרישום הוא הדבר הזה שעושים באמצעות העיפרון והפחם. משהו בשחור לבן, שכולל בעיקר קווים. עד ימי הביניים, הרישום היה מיועד להכנה לקראת היצירה המוגמרת, ליאונרדו דה וינצ'י היה הראשון שהתייחס לרישום כיצירה בפני עצמה. אך בתוך עולם האמנות, ההגדרה שונה. היא רחבה הרבה יותר ומאפשרת מגוון רב של חומרים, למשל צבעי מים, דיו ולמעשה כמעט כל חומר שהוא. הרישום יכול להיות בשחור לבן או בצבע, אף סימן זה אינו מזהה אותו. הדבר העיקרי שהופך משהו לרישום הוא החד פעמיות של אמצעי הרישום. הרישום אינו מאפשר בדרך כלל תיקון, האופן בו חומר הציור נתפס על הבד הוא חד פעמי. אולי הניגוד הגדול ביותר הוא לצבעי שמן, אשר בהם מציירים שכבה על שכבה, וציור יכול להמשך חודשים. הרישום הוא מהיר יחסית, ופוגש את הנייר באופן מידי ובלתי אמצעי.
הביאנלה הקודמת לרישום, החמישית במספר, עסקה בעולם הרישום ללא נייר – כיצד הקו בא לידי ביטוי בעולם, כאשר מפרידים אותו ממצע הנייר – קו בציור, בפיסול, בצילום, מחול וקולנוע. בתנועה הפוכה, נוצר געגוע לנייר, לחומריותו והיותו מצע רחב טווח. לכן לא מפתיע הוא שכותרת הביאנלה השנה היא: "שובו של הנייר/מחשבות על רישום". ואכן הרבה מחשבות מאכלסת התערוכה המרתקת הזו. המסע המחשבתי מתחיל בעבודתו של משה גרשוני – "הנייר נראה לבן מבחוץ, אבל מבפנים הוא שחור". גרשוני קורע פיסת נייר, וצובע בדיו את שולי הקרע ובכך מסמן את חומריותו של הנייר. זה כבר אינו מצע בלבד, דבר מה נטול עובי, אלא חומר ממשי, פיסולי. בעבודה אחרת שלו, מציג גרשוני כתם על נייר, ומכותרת העבודה "3 גרם מרגרינה בשמש" אנו לומדים על כלי הציור שלו – המרגרינה הנמסה. רישום ללא קו, וללא כלי רישום, העוסק באופן המינימליסטי ביותר בתכונות הנייר כמצע סופג.
העבודות המוצגות בבית האמנים, תערוכה אותה אצרו עדה מושינזון וסאלי הפטל נוה, עוסקות באופן אינטנסיבי בשאלות הנולדות מעבודתו של גרשוני – מהו מצע הרישום, מהו הניר, מה ניתן לרשום באמצעות נייר. כל אמן מציג עבודה אחת או מספר קטן של עבודות הקשורות זו לזו.
בעבודתו של ארז ישראלי "קומפוזיציית בטון 1" אמנם יש קו, אך יש גם גוש בטון שמסתיר חלק מהרישום. בזאת הופך גם הבטון לכלי רישומי, או שהרישום הופך לפיסול – איך שתבחרו לראות זאת. אצל הדס חסיד, הנייר נטבל בתמיסות צבע תעשייתי ודיו, שכבה אחר שכבה ויוצר קומפוזיציה מופשטת שנוגעת אף היא במהות הנייר וביכולות הספיגה שלו. בעבודה אחרת היא מחברת שני סוגי נייר וצובעת עליהם בצבעי אקוורל, ומדגימה את יכולות הספיגה של הנייר.
אצל מיכה אולמן, הרישום נעשה על ידי טבילת רגלי השולחן בצבע, והרטבת הנייר. הרישום הוא מעין מפה טופוגרפית של ספיגת הצבע.
אריאל שלזינגר מציג מארג של ניירות עיתון, גירסה מוקטנת לעבודות גדולות שלו. בנוסף הוא מציג מיצב נע מסקרן, בו שני ניירות נעים אחד כנגד השני, כמו מתחבקים ומתרחקים. לא הצלחתי לראות כיצד העבודה מופעלת ונותרתי סקרנית לגלות מה יוצר את ריקוד הנייר הנוגע ללב.
ליהי תורג'מן מציירת את נופי הארץ מתוך מקום מאתגר וביקורתי. ברבות מעבודותיה דף הנייר עובר תהליך של שפשוף, חריטה, חיתוך, מחיקה, קריעה והדבקה, כדי להוציא מתוכו את הדימוי שהיא מעוניינת בו. בתערוכה מוצגות גם עבודות מסוג זה וגם סדרת רישומים ביד רגישה.
טליה קינן יוצרת דימויים פואטיים בגיר והקרנת וידאו, טכניקה שגורמת לנייר לזהור ולהראות כמו עץ חג המולד. הדימוי קורן מתוך הנייר ומערער על אופיו הנוח, האטום של הנייר.
סאמח שחאדה נוגעת ברישומיה המדויקים והראליסטיים במצבה של האשה בחברה הערבית, או אולי בחברה בכלל.
אחד החלקים המרשימים בביאנלה הוא תערוכת היחיד של רועי חפץ בבית טיכו, אותה אצרה תמנע זליגמן. רועי מציגה דמויות נשיות גדולות מימדים, חשופות מתחת לעור, כל אחת עם כתם צבע שמכסה את חלקה. חפץ, דמות צבעונית אך גם אמן/אמנית מיוסרת – עוברת תהליך לשינוי מין, ומחפשת את זהותה האישית והמגדרית הלא קטגורית, בעולם שמבקש הזדהות מגדרית מוחלטת. את פנינו בתערוכה קיבלה בשמלה אדומה ובנעלי סטילטו. היא מעדיפה שנפנה אליה בנקבה, אך בדיבור מחליפה בין דיבור בזכר ובנקבה, שיקוף של המקום האישי שעוד לא הגיע למנוחה. מעבר לסקרנות שחפץ ומסעו האישי מעוררים, התערוכה מרשימה והדמויות נוגעות ללב בכנותן.
גם בסדנת ההדפס עושר של מציגים בתערוכות משנה יפות, אותן אצרה אירנה גורדון. שי זילבמן בונה במקום קולאז' מדימויים מוכנים אליהם הוא מוסיף רישום בדיו וגרפיט. מחלון החדר ניתן לראות את הר הבית, וזה חודר גם אל הקולאז' שעל הקיר.
עינת אמיר אף היא משתמשת בארכיון דימויים, נופים שצילמה. את אילו מפרקת וצורבת, ומעבירה מנגטיב לפוזיטיב ויוצרת נופי בריאה.
אביטל כנעני עובדת עם הדפסים כחולים שחוזרים על עצמם בחלל הגלריה ויוצרים אווירה קלילה, ימית, אך גם פורצים בהצבה פיסולית אל החלל.
חליל בלבין ומרב קמל יוצרים תבליט מנייר טואלט, משעשע ומטריד, בין אמנות גבוהה ובין פעולות הגוף.
בגלריה אגריפס 12, באוצרותו של עודד זידל התצוגה הייתה בהקמה כאשר ביקרתי. בתמונה שכאן, תמר שפר במיצב המורכב מלוחות 20X20 שיוצרים דימוי אחד שעבר טלטלה. קשה היה עדיין להתרשם מהעבודות האחרות. הגלריה עצמה ייחודית – שוכנת בתוך דירת מגורים לשעבר, בקומה השנייה, טרנספורמציה מעניינת.
גלריה ברבור היא גלריה שיתופית, העוסקת בפעילות חברתית בשכונה בה היא נמצאת. כותרת התערוכה בה "מצעי שעשוע" וכשמה היא מביאה רוח קלילה.
גבריאלה קליין מקפלת את הנייר ומציירת על 1/3 ממנו, ולאחר מכן מניחה אותו בצד. היא ממשיכה את העבודה על חלק אחר כאשר היא לא רואה מה כבר צויר, כפי שהיינו עושים בילדותנו. התוצאה סוראליסטית ומשעשעת.
קארין יציב מציבה רישומים שהם חלק ממעין יומן אישי של חויות, בקו הומוריסטי ייחודי.
על פני ירושלים, וחללים שונים בעלי אופי שונה האחד מהשני, מצליחה הביאנלה לרישום להביא עבודות מצוינות והרהור על הרישום, המצע שלו וחומריותו, ועל מקומו בעת הנוכחית. שווה מאוד לבקר.
הביאנלה השישית לרישום
בית האמנים ירושלים, בית טיכו, סדנת ההדפס, גלריה ברבור, גלריה אגריפס 12
אוצרות: עדנה מושנזון, סאלי הפטל נוה
נעילה: שבת, 11 פברואר 2017
פרטים נוספים, כתובות ושעות פתיחה באתר בית האמנים
