כאסח במועדוני שנות ה-80
צילומים, מירי דוידוביץ. מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
אווירה חמה ומשפחתית מלווה בפרצי נוסטלגיה אפפו אתמול את הפתיחה לתערוכת הצילום "רוק בשחור" של הצלמת מירי דוידוביץ' בגלריה "דקל" שבמוזיאון ארץ ישראל.
בני ה 40 וה 50 שבנינו חפשו עצמם בתמונות. אמנם השיער היום כבר לא מרוח בג'ל ולא מסופר באלכסון, הבגדים לא נוצצים אך הזיק בעיניים נוכח תרבות המועדונים שצמחה בשנות ה -80 כבועה תל אביבית, עדין ניכר ומרצד.
תרבות זו, שהביאה עמה מוסיקה אחרת ודרך ביטוי חדשה, בדומה למתרחש בלונדון, ניו יורק וברלין, פורצת מתוך התמונות בדרך ישירה, בוטה וחזקה בצילומים המרהיבים של מירי דוידוביץ' ".
האוצרת, כנרת פלטי, כנתה את צילומיה של מירי כ"צילום דוקומנטרי ועיתונאי במיטבו".
הצילומים צולמו רובם בזמן אמת וללא בימוי. הסגנון בוהק, ישיר, בוטה וחזק בהתאמה לסגנון המוסיקה והלבוש של פוקדי המועדונים: הפינגווין, הליקוויד, מועדון דן.
מה היה שם בשנות ה -80 שמרתק אותנו לחזור לשם להצצה לרגע?
אפילו אני חיפשתי עצמי בתמונות, למרות שבקרתי בפינגווין פעם אחת רק כדי לומר שהייתי…
המוסיקה שהושמעה במועדונים הפכה אבן שואבת למוסיקה ואופנה של גל חדש.
כנגד העגמומיות של מלחמת לבנון, בראשית שנות ה -80, האינפלציה דה אז, זמר עברי, טקסים ואנדרטאות,
קמה תרבות גותית. זו התאפיינה בלבוש שחור מכף רגל ועד ראש משולב בבדי תחרה ומלמלה, בהשראת התקופה הוויקטוריאנית, ובאיפור פנים לבן וחיוור בהשראת סרטי האימה. התסרוקות והאיפור היו מוחצנים ביותר. הלבוש מבריק ואנטי ממסדי.
המוסיקה שנוגנה במועדונים הייתה שונה מכל מה שהכיר הזמר העברי עד אז. היא לא עסקה בנושאים לאומיים. החברים לא היו בוגרי להקות צבאיות ובכלל העדיפו לשיר באנגלית בטענה שאי אפשר לשיר רוק או פאנק בעברית.
מוסיקה ואופנה של מועדונים והופעות "הגל החדש" נספגו אל תוך חיי הלילה. תנועות הגוף שהיו מוכרות עד אז לא התאימו לקצב החדש. כך נולד מה שזכה לכינוי הלא רשמי "ריקוד הקירות". רקדני המועדונים העדיפו להפגין ניכור, קור וזרוּת זה לזה ולחלל שבו רקדו. פניהם לא פנו אל רחבת הריקודים אלא אל הקירות שהקיפו אותה. במובן מסוים הייתה זו מטאפורה ליחסם למקום שבו חיו.במדינה שבה תחושת הביטחון מתערערת וסדר היום האזרחי הפכפך.
הצעירים במועדוני תל-אביב חשו כי הקיר הוא אחד הדברים היציבים. הוא היה שם כל סוף שבוע. מועדוני הגל החדש היו חלק מאורח חיים משולח רסן. בחסות האווירה המתירנית של חיי הלילה החלו האיסורים המסורתיים להתפוגג ואת מקומם תפסה פעילות מינית לא-מיסיונרית, בלשון המעטה.
מראה האנדרוגינוס הפך פופולרי. אשה כמו גבר. גבר כמו אשה. טשטוש גבולות.
מירי דוידוביץ תיעדה את תרבות המועדונים באותה תקופה, תוך התמקדות בסממנים של שפת גוף, לבוש, אביזרים , איפור וסגנון חיים. היא בילתה שנה בלונדון והושפעה מעיתוני התקופה ומצילום אופנה. כמו כן, צילמה בפלאש בוהק וסגנון ישיר וחזק , צילומים חזקים, לפעמים לא בפוקוס, מעין צילום "רע" שהפך לז'אנר בזכות עצמו .
עיצוב התערוכה של המעצבת ליליה לבובסקי בגווני פוקסיה ותכלת יפהפה ותורם לאווירת המועדון אך בדרך מאופקת ולא צעקנית.
בדברי הפתיחה התייחסה מירי לשאלה ששואלים אותה די הרבה- מה היה בשנות ה 80 שגורם לנו לחזור לשם?
"התקופה הייתה טרום סלבס. לא חפשו פרסום בכל מחיר או "להתפשט" בכל מחיר. אנשים חפשו לבטא עצמם בדרך הטובה ביותר שידעו מבלי לעשות הכול עבור הפרסום. מן רגע מיוחד בזמן לפני שכל רגע הפך מתועד".
מירי התייחסה בהומור לכך ששמרה ארכיון מבלי חרדת קודש. כעת הארכיון יצא לאוויר העולם ופניה לעתיד ולא לשימור העבר. אף ציינה בחום את ביתה שבגיל 15 בקשה לתלות בחדרה תמונה פרי עבודתה. היה זה רמז לבאות שאכן יש ערך לצילום.
מומלץ!
התערוכה מוצגת עד ה -28 בפברואר, 2015.
מנכ"ל המוזיאון- אילן כהן
אוצרת: כנרת פלטי
עיצוב התערוכה: ליליה לבובסקי
כתבות נוספות בתחומי העיצוב, האמנות, הספרות והאופנה
כנסו לדף- "סגנון והשראה עם רוית".
