בימים אלו כולנו מתעוררים מדי בוקר למעין סרט מדע-בדיוני מוזר (כולל הלבוש התואם והרחובות הנטושים), קוראים בשקיקה כל כותרת או עדכון ומציידים היטב את הבונקר. אלא שעבורנו – אנשי הצוות הרפואי – ההיערכות הזו כוללת גם התמודדות יומיומית עם הצדדים המעשיים יותר של המחלה וחשיפה גבוהה יותר למקורות הדבקה פוטנציאליים.
אני אילת לוי, עובדת כרוקחת במרפאת בארי של קופת חולים כללית וחברת איגוד הרוקחים בהסתדרות, המייצג אותנו מבחינה מקצועית. אני יודעת שצמד המילים "הצוות הרפואי" גרם לכם לחשוב בוודאי על הרופאים והאחיות. אין ספק ששני הסקטורים האלו עושים עבודת קודש – הן בבתי החולים והן בקהילה, באיתור, ניטור וטיפול בחולים מכל הסוגים תוך למידת נהלים חדשים המתעדכנים מיום ליום ומדקה לדקה, תוך חשיפה עצמית לאוכלוסייה שנמצאת בסיכון גבוה. מגיעה להם כל ההערכה על כך. אלא שבתוך כל זה קיימת נטייה לשכוח אותנו, הרוקחים, וזאת למרות שגם לנו יש תרומה לא מועטה למערכה ושגם אנו חשופים לא פחות, ולעתים אף יותר, וזאת ללא אמצעי המיגון המתאימים.
ככל שהעומס על המערכת גדל, יותר חולים מבקשים בדיקה וטיפול ויותר רופאים נכנסים לבידוד מסוגים שונים. הרבה מהפונים מגיעים ראשית אלינו, לבתי המרקחת, על מנת להתייעץ או לקבל טיפול ראשוני לסימפטומים כמו שיעול או חום. בנוסף לכל אלו אנו חווים עכשיו עומסים כבדים מהרגיל בגלל החשש מהלא נודע והצורך המובן של אנשים להצטייד בתרופות הכרוניות שלהם, לרכוש אמצעי חיטוי או דברים ש"כדאי שיהיו בבית למקרה של עוצר".
שלא יהיה ספק לרגע – אני עושה כל זאת בתחושת שליחות ומודה לאלוהים מדי יום על הזכות לעזור לאנשים ו…כן, גם על הזכות לנהל שגרה פחות או יותר נורמלית בניגוד לחלק גדול מהציבור אשר נבצר ממנו לעסוק במשלח ידו. אך תחושות אלו מתערבבות גם בתחושות קצת פחות נעימות.
הראשונה שבהן היא הפחד. פחד מייסר וממשי מפני הידבקות במחלה הבלתי מוכרת הזו. מחלה שעלולה להוביל אף למוות בייסורים קשים. אני עומדת בדלפק, לעתים בתוך חלל מלא באנשים אשר חלקם חולים או משתעלים, וזאת כשכל מה שחוצץ ביני לבינם הוא כפפות, חלוק ומסיכה כירורגית אשר יושבת באופן רופף ואשר יעילותה מוטלת בספק.
איני מאשימה את הממונים עליי – הקורונה היא מחלה חדשה אותה אנו לומדים מיום ליום ולכן ההנחיות מתעדכנות ועמן – גם הציוד המגן. כמו כן אין מה להשוות בין הכלום שהיה לנו עד לפני שבועיים לבין מה שאנו נהנים ממנו עכשיו. אלא יחד עם זאת אני מרגישה שהמחלה נמצאת כבר מספיק זמן בשטח על מנת שניתן יהיה לצייד אותנו גם באמצעי מיגון נוספים ובחוצצי "פרספקס".
אני גם יודעת שהרבה ממה שקיבלנו הוא גם בזכות לחצים שהופעלו מצד האיגוד, וכאן ראוי לציין במיוחד את שימי הללי – יו"ר איגוד הרוקחים בהסתדרות, אשר עושה לילות כימים בשיחות עם גורמים שונים ומנהל את המאבק הכה חשוב להכרה בנו. ההכרה בנו אינה כוללת רק את אמצעי המיגון אלא גם את ההכרה בנו כסקטור רפואי חיוני בכל הנוגע להצגת המאבק באמצעי התקשורת.
כפי שכתבתי בהתחלה – כולנו קראנו על שיעור המבודדים שבין הרופאים והאחיות, על חתירתם להשגת אמצעי מיגון ועל תפקידם במיגור המחלה ובמרפאות ומלונות המבודדים אך רוב האזכורים כלל לא התייחסו אלינו הרוקחים, וזאת למרות שעניינים אלו נוגעים גם לנו. בימים אלו, יותר מתמיד, כוחנו באחדותנו ואנו צריכים להילחם יחדיו ולא לקפח אף סקטור.
מאחלת לכולנו בריאות וחזרה מהירה לשגרה מבורכת, ומקווה שנצא מהמשבר במהרה ושנצא ממנו מחוזקים.
