כשהוצאתי את רישיון הנהיגה שלי אי שם באמצע שנות ה-90, אחי הגדול (נראה לי שזה היה הוא), ברך אותי "מזל טוב, את עכשיו רוצחת בפוטנציה", כמה נורא ככה נכון.
כשבכל שבוע מדווחים על 5-6 בני אדם שנהרגים בכבישים, המחשבה על לצאת לכביש לנסיעה ארוכה, מלווה אצלי פעמים רבות בחרדה מקדימה. החרדה מעולם שיתקה אותי, אבל היא תמיד שם.
במסגרת העבודה שלי אני נוסעת דיי הרבה. חברת החשמל פרוסה בכל הארץ וכדוברת אני לעיתים נדרשת להגיע לאתרים מרוחקים כקרובים, אם זה לתחנת הכוח ברמת חובב שאחרי באר שבע, לבניין המשרדים הראשי שלנו בחיפה, או לתחנת הכוח גזר שנמצאת במקום טוב באמצע. לפני חברת החשמל עבדתי בעיקר בתל אביב, כך שלא ממש הרגשתי את הכבישים ואת הסכנה הכרוכה בשעות ארוכות על הכביש.
לפני בערך שנה וחצי עזבתי את תל אביב, ומאז, בנוסף ל'נסיעות עבודה', אני עושה כמעט בכל יום את הקו לתל אביב, מה שמוסיף לי קילומטרז' של שעה-שעה וחצי לכל כיוון. מלבד זמן של פקק או תנועה, אפשר לומר שבכל יום אני ממש מסכנת את החיים שלי.
בתחילת השבוע נסעתי לחיפה דרך כביש 6. שעתיים לכל כיוון. שעתיים של משאיות שנצמדות אליי כמו היו ערס במסיבה, בין אם אני נוסעת בנתיב הימני ביותר או האמצעי. משוגעים שעוקפים מימין ומשמאל במהירות, מסמסים שמידי פעם סוטים מהמסלול או סתם חסרי סבלנות צפצפנים.
עשיתי תאונת דרכים לפני בערך שנתיים. במהירות נמוכה נשקתי לרכב שלפניי. הרכב לא היה בר שיקום, אני השתקמתי אחרי כמה ימים. עדיין צרובה לי היטב בזיכרון התחושה שלפני המכה, אי השליטה ברכב, הניסיון לעצור את הבלתי נמנע ואת הבום של המכה. התאונה נתנה כאפה לחיים שלי.
לפני בערך חודש בחור צעיר שהכרתי מת בתאונה. הוא יצא בבוקר מהבית, היה בדרכו לעבודה ובעודו מדווש על אופניו, משאית דרסה אותו. וזהו. כאן זה נגמר, כי החיים נפסקים עם התאונה.
הכי קשה לי עם תאונות דרכים שזה לא תלוי רק בי. אני יכולה להיות הנהגת הכי זהירה, הכי ערנית, הכי צייתנית ומספיק שחסר דעת אחד יסטה וזהו.
על הכביש אין לי אגו. אני רוצה לחזור הביתה בשלום. לא רוצה למות.
הסטטיסטיקה מדברת על 364 הרוגים בתאונות דרכים בשנת 2017, מתוכן 323 תאונות קטלניות, כאשר אנחנו במגמת עלייה; יותר תאונות עם נפגעים ויותר תאונות קטלניות. מה שאומר – פחות חיים. (מתוך אתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).
ואם אחזור לתחילת דבריי, אז האמת היא שכולנו רוצחים בפוטנציה – כל בעל רישיון נהיגה. כי גם עם יותר כבישים, יותר תחבורה ציבורית, שיפור תשתיות, רחפנים באוויר וחדי קרן מקפצים, בסוף – מניעת תאונות דרכים תלויה בכל אחת ואחד מאתנו הנהגים.
יש לי חבר שאומר שעם כוח גדול באה אחריות גדולה. רישיון לרצח ואקדח, סליחה; רישיון נהיגה ורכב – מחייבים אחריות עודפת. מכולנו.