אנשים נכנסים ויוצאים מחיינו בדיוק בזמן הנכון. אני מאמינה שכל אדם שנכנס או חוזר לחיינו ממלא תפקיד בספר החיים הקרוי על שמנו. יש מי שמציץ לרגע, יש מי שנשאר לפרקים רבים ואז יוצא, יש מי שחוזר ויש מי שתמיד נשאר. כך הם אנשים שאנו פוגשים אישית, וכך הם אנשים המשפיעים עלינו מבחוץ.
אנו משתנים כל הזמן, גם אם נדמה לנו שלא. מתפתחים, לומדים ומכירים את עצמינו טוב יותר. זה גורם לנו להיות פתוחים לחוויות שונות ובעיקר למפגשים חדשים ושונים.
בשנים האחרונות אני תרה אחר משמעויות עמוקות יותר בעצמי. בודקת איפה אני צריכה להשתפר, איך אני נראית בסיטואציות שונות, ומנסה כל הזמן להסתכל על עצמי מהצד. לפעמים זה מצליח יותר ולפעמים פחות, אך המצב התודעתי שלי נמצא כיום בהגברת המודעות. מודעות לאיך שאני נשמעת, מה אני אומרת, איך אני אומרת, אילו תנועות גוף אני עושה, מה אני חושפת, ומה אני רוצה לעשות ולהגיד. אני חושבת שזה מסע בלתי נגמר שאפשר לקרוא לו החיים או התבגרות.
את רונית אלקבץ אני מכירה כבר שנים רבות, כמו כולם. ידעתי על קיומה, אך לא שמתי לב אליה. היא היתה מפורסמת, ואני זוכרת אותה כדמות שנויה במחלוקת, קצת מוזרה. המפגש המשמעותי שלי איתה היה בסרט 'שבעה' – אחד הסרטים המופלאים, המצחיקים והמהנים שראיתי. הוא הוביל אותי לצפות בשני הסרטים הנוספים בטרילוגיה – 'ולקחת לך אישה' ו'גט'. זו טרילוגיה סוחפת וגם קשה לצפייה. היא שמה את האישה במרכז, ולא מפחדת להעביר לצופה את הקושי והדיכוי האמתיים שחוות נשים יום יום.
בעיניי, הדמויות שרונית שיחקה היו תמיד אקספרסיביות, לא מתנצלות, לא מקטינות ומאוד דרמטיות. ממש כמוה, כפי שמשתקף מהמלתחה שלה, שמוצגת בימים אלו במוזיאון העיצוב בחולון. אופן הצגת התערוכה פחות עושה חסד, לדעתי, עם הבגדים עצמם, אך התחושה של רונית מורגשת מאוד. קירות ובמות מחופים בבדים שחורים, על גביהם תלויות שמלות שחורות מבד תחרה, סטאן ועור. תכשיטים גדולים מעוטרים באבנים צבעוניות, נעלי עקב וכובעים. אפילו השמלות הלבנות הבודדות נראו קודרות באור החשוך. רונית שעטרת ראשה וגבותיה תמיד היו שחורות מאוד על רקע עורה הבהיר נטתה לבחור בגדים דרמטיים ויוצאי דופן. על פניה עטתה ארשת פנים רצינית, שלווה, לא מתפשרת וגאה. רונית הלכה זקופת קומה והיתה מלאת כריזמה. בשבילי, רונית היא סמל לאומץ.
נראה היה שרונית לא פחדה מביקורת ולא חששה ללכת בדרכה שלה. התחושה שלי היא שהיא תמיד ידעה. ידעה מה היא רוצה להיות, מה היא רוצה ללבוש, כיצד היא רוצה להיראות ומה היא רוצה להראות לעולם. מבחוץ רונית נראתה שלמה מאוד. העצמה שהיא שידרה באה לידי ביטוי בכל המאפיינים החיצוניים והפנימיים הייחודיים שלה.
מותה היה פתאומי עבורנו, הקהל הרחב, והיה בטרם עת. עם זאת, בזמן שהיא היתה כאן היא הצליחה להשאיר חותם גדול מאוד. רונית היתה נוכחת בכל סיטואציה בה היא בחרה להיות. אני אזכור אותה כמי שהשאירה אחריה שאלות רבות לגבי מקום האישה בחברה, ובעיניה שלה. לא חייבים לאהוב את הבגדים שהיא לבשה או את הסרטים שעשתה, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהדרך והאמירה הברורות ומהיכולת לעמוד בפני עצמה, על שלה, בביטחון ובאומץ.
**צילום תמונה, דנה קופל