רווקות מאוחרת או איך ממלאים את היום בלי הילדים

בחורה עם מחשב נייד

מישהו מכיר קורס הכנה לחזרה לימי הרווקות? ולא, אני לא מתכוונת ליום שאחרי גירושין, הזוגיות שלנו מצויינת, תודה ששאלתם. הרווקות המדומה שלי/שלנו מתבטאת בכך שהגוזלים אוטוטו עוזבים את הקן. בעצם זה כבר מתחיל לקרות בהדרגה. כל הקלישאות על הגוזלים שפורשים כנפיים, על כך שעלינו להיות סמוכים ובטוחים שהכנו אותם כראוי ליום שאחרי בית ההורים ועל כך שהם לעולם יישארו ילדינו, תופסים גם כאן אבל זו בכלל לא הנקודה.

לא פעם אמרתי בשיחות בין חברות וגם ילדיי שמעו זאת לא מעט שאני מחכה לרגע שהם יעזבו את הבית, יעברו למקום משלהם, יתפתחו ויחוו את חייהם כמו שהם רוצים. ולמה? כדי שאני אוכל לקבל את חיי בחזרה. אגואיסטית? אולי. אבל מי אמר שביום שהתעברתי גם התעוורתי לכל רצונותיי. זה פשוט קרה יותר לאט ממה שחשבתי שיקרה לי כשרק סיימתי י"ב. את התואר הראשון התחלתי רק אחרי שהחלטתי שאני סוגרת את הברז ולא יולדת יותר, העזתי לחשוב על עזיבת הקיבוץ ויציאה לחיים אחרים למרות שכבר היינו משפחה בת חמש נפשות, ונחשפתי לשוק העבודה בעיר בפעם הראשונה בחיי כשמלאו לי 33 שנים. אבל משום מה, גם כשהרציונל צעק לי במוח 'חסר לך משהו' לא הקשבתי והמשכתי לצעוד במסלול המוכר של השגרה והבנאלייה. נהניתי להתלוצץ על כך שרק כאשר ייפלו לי השיניים (שלא נדבר על החזה והישבן שייכנעו במוקדם או במאוחר לכוח הכבידה) בוודאי אמצא את עצמי באיזה מתנ"ס שכונתי בהרצאה משמימה על בריחת סידן, ובכל זאת התקשיתי להשלים עם העובדה שאני כנראה לא מממשת את עצמי.

אוף, איזה מושג מעצבן זה מימוש עצמי. מילא מישוש עצמי, אבל מימוש? מי צריך את זה. אם הייתי תופסת את הוגה הדעות שהכניס את המושג הזה לתודעה וגרם לכולנו לחפש את הלא נודע ולהרגיש באופן קבוע כמו פוטנציאל לא מנוצל (בדיוק כמילותיה של המחנכת עדנה מכיתה ד'), הייתי כבר מראה לו מה זה. ואני לא אדם אלים כלל. השכנה שלי היא עקרת בית גאה שבכל הזדמנות תשמח לספר לכם שהכי טוב לה בעולם זה לסדר ולנקות כדי שהילדים והבעל יגיעו תמיד לבית נקי שריחות תבשילים נישאים באוויר. אני לא מעזה להתווכח איתה. אולי היא באמת חשה ככה. ואם לא, מי אני שאטיח בה שזה משעמם לי את התחת מה שהיא עושה ושאני בחיים לא הייתי משלימה עם גורל כזה. גם כשיש לי חופשה ארוכה מהעבודה וסוף-סוף יש לי הזדמנות להגיע לכל הפינות בבית שאין סיכוי שאביט בהן ביום-יום, אני מוצאת את עצמי מחפשת מיליון תירוצים כדי לצאת מהבית ולא 'להעביר סמרטוט'. שימותו הסטריליים. אבל שכנתי היקרה בטוחה שהיא מממשת את עצמה כאשת איש. יופי לה.

אם מימוש עצמי נמדד לפי מה שאת עושה עם חייך ובמשך זמן ממושך , אז אני מימשתי את עצמי כבטטה. אומנם מתוקה אבל לאורך זמן היא די נמאסת. התירוצים שלי לגבי מימוש עצמי עומדים לפוג ועוד מעט, עניין של שנתיים-שלוש, גם הילדים כבר לא יהיו כאן, ואז מה? מה אעשה עם עצמי. כל יום יהיה יותר משעמם מהבא אחריו אם לא אכין את עצמי בזמן. מה שמחזיר אותי לקורס הכנה לרווקות. קחו לדוגמה מצב לא דמיוני כלל: הבן הגדול בשנת שירות, בעוד שנה יתגייס, אבל כבר מעכשיו חוזר הביתה רק בסופי שבוע. הבן האמצעי עסוק בלפרוק אנרגיות בחדר כושר ולפזר הורמונים כל אחר צהריים פנוי, והבת הצעירה לומדת על כישורים חברתיים תוך שיטוטים תמידיים בקניונים ובפייסבוק. התוצאה: בן זוגי ואנוכי יושבים בסלון, לרוב אפילו בכורסאות מקבילות, בוהים זה בזו ובטלוויזיה ולא יודעים מה לעשות עם עצמנו ועם החופש הרווקותי שפתאום נחת עלינו. פעם, כשהילדים היו ממש קטנים קיווינו לשעות כאלה וידענו בדיוק מה נעשה בהן אם נקבל כמה במתנה. והיום, אנחנו מסתפקים במקרה הטוב ב'לונדון וקרשנבאום' ובמקרה הפחות טוב בשידור חוזר בערוץ ההיסטוריה בלווין.

מה יקרה בעוד כמה שנים כשהשעות האלה יהפכו לימים שלמים (בתקווה שהנכדים לא יגיעו כל-כך מהר)? כשהייתי אמא צעירה וטרוטת עיניים מחוסר שינה חלמתי ללמוד משהו לנפש, להירשם לאיזה חוג (גם אם זה 'קריאה בתבלינים'), לטייל בארץ ואולי בעולם, העיקר שארגיש שאני לא מאבדת את עצמי לגמרי. כעת כשהרגע הזה מתקרב במהירות, פליירים שבדרך קבע היו מוצאים טיסה ישירה לפח האשפה מתמגנטים למקרר לקראת היום בו באמת אחפש חוג במתנ"ס. השעות הריקות האלה ממש חייבות להתמלא במשהו, אם אפשר עם תוכן. הבעיה המרכזית היא שהחלומות לתפוס טרמפ לכנרת, לרבוץ בביקיני בחוף הים, לצאת לאי ביוון בלי לדפוק חשבון או סתם לפתוח אוהל בעין גדי היו טובים לימים שלא צימחנו כרס ושערות לבנות. היום זה נראה לי פתטי.

זהו, נראה לי שנכנסתי לסוג של חרדה. החלטתי שכל עוד הילדים בבית אנצל עד תום את הזמן במחיצתם, איהנה מהרעש שהם שעושים רק מעצם היותם נוכחים, לא אחפש עוד כל-כך הרבה זמן לעצמי, כי בלאו הכי עוד מעט יהיה לי ממנו בשפע ועדיין אין לי מושג מה אעשה כדי למלא את החלל.

שרית ליבנה אשכנזי
על המצבה שלי בעוד המון שנים ייכתב "כאן קבורה אשה שעשתה אהבה עם מילים". בעל העסק 'מילים זה כל הסיפור' - כתיבת תוכן שיווקית, פרסומי, סיפורי חיים ועוד. https://www.facebook.com/saritlivnewords/?modal=admin_todo_tour