רודפות העפיפונים- על אמפטיה , אינטימיות ושעתוק אמהות

רדיפת העפיפונים יוצרת מעגל גורלי .במעגל זה האמהות נתפישת כדפוס פנימי בזהות הנשית שנוצרת דרך הזהות המינית אצל בנות דרך יחסיהן עם האם.

הקשר עם האם הוא טוטאלי לכל אורך החיים ומשול לאותו עפיפון שממריא בשחקים אך קשור בחבל טבורו לאם המחזיקה את כנפי ילדתה -משחררת אותה לשמים אך לעולם לא מרפה,וגם הבת מצידה לעולם לא תשתחרר מהחוט הדק בינה לבין אמה.

בחורה עם מחשב נייד

איך נשים מפתחות יכולת גבוהה לאינטימיות ואמפטיה?

מדוע נשים מחוברות לאימן ונמצאות איתה כל חייהן בקשר מורכב?

"הקשר בין אם ובת הוא החזק ביותר מבין כל הקשרים המשפחתיים ואולי גם המורכב ביותר".מתוך ספרה של פרופ'  אריאלה פרידמן –מחוברות :אמהות ובנות.

על פי פרויד מיניות האישה מתפתחת כתוצאה מכשלונה להיות גבר.הבן בגלל חרדת הסירוס (מבין שלאימו אין פין) מוותר על אהבתו האירוטית לאמו ובמקומה מזדהה עם אביו.

הבת אינה מונעת על ידי פחד הסירוס ,שכן אין לה פין, היא כבר "סורסה" ומקבלת (כך על פי פרויד) את הנחיתות הקליטורלית,ובשארית חייה תסבול מקנאה בגבר על האיבר היפה והשלם שיש לו.

מיהו גבר? על פי בדיחה עממית הגבר הוא יצור שכל חייו מנסה לחזור למקום ממנו הוא יצא.אם נהיה רציניים לרגע ההשוואה ההומיריסטית הזו היא כדי להדגיש כי לגברים יש בעיה ביחסים אינטימיים,באמפטיה וברגשות.

אנו כנשים מנסות להגיע לרמה רגשית בשיחה מול הגבר שלנו שנשאר מרוחק משהו .

ננסי צ'ודרו,חוקרת מגדר ,כתבה בשנות ה-70 של המאה ה-20 ,בעת פריחתה של הכתיבה הפמיניסטית את ספרה "שעתוק אמהות (1981).צ'ודרו הופכת את הקערה על פיה ,מבחינת התיאוריה הפרודיאנית.במקום זהות מגדרית של הבת,הנובעת מהכשל להיות בן ,מחויית ה"אין" היא מתארת תהליך שבו הזהות הראשונה היא נשית ,זהות שממנה הבן חייב להפרד והבת יכולה להמשיכה ללא הפרעה.בעקבות תהליך זה,היא טוענת ,הזהות המגדרית של האישה יציבה יותר מזו של הגבר .התהליך שעליו לעבור הוא מסובך יותר ,כיוון שהוא עובר מהזדהות מוקדמת עם האם-האישה להזדהות עם האב-הגבר.הבן מגדיר את עצמו במושגים של שלילה "אני לא בת","אני לא אמא" ורק אחר כך נבנית זהותו החדשה .

הבת עוברת תהליך שונה ,אין לה צורך להחליף זהויות ,כשהיא מגיעה לגיל של הכרה בחלוקה המינית  ובמין שלה היא מוצאת את עצמה במקום הנשי היא בת ואימה בת ואין צורך לשנות דבר.בעוד בנים צריכם להוכיח את גבריותם בטקסי בגרות שונים בתרבויות השונות ,הבת איננה צריכה להוכיח דבר היא בת בתוקף היותה ( being ) .הבן פונה החוצה ,אינסטרומנטלי ואילו הבת פונה פנימה ,מתקשרת חווה.

זהות הבן,בגלל ההתרחקות מהאם,צומחת באמצעות הפרדות ,אינידיבידואיזציה,הצבת גבולות וביטול ההתקשרות הסימביוטית עם האם.

הבת בונה את זהותה באמצעות הקשר הקרוב עם אמה.קשר שה עם אינטימיות וקריבה גדולה הוא חומר הגלם עליו היא מסבבת את זהותהללא הפרדות.

לפיכך הגברים בהשוואה לנשים מפתחים אוטונומיה גבוהה יותר ופחות יכולת אינטימית ואמפטיה .(להבין את האחר)

ומה בדבר רדיפת העפיפונים? 

ובכן אינטימיות ואמפטיה הן גם התכונות הנדרשות לעבודת האמהות כך נשים יותר מגברים פיתחו את התשוקה לחוות מחדש את חווית הקשר של אם-ילד ובמיוחד אם-בת ,שכן ההפרדות של הבת מאמה היא פחות שלמה מזו של הבן ולכן מתעוררות אצל הבת תשוקה לחזור לקשר עם ילד או ילדה משלה .כך משתכפלת האמהות.

רדיפת העפיפונים יוצרת מעגל גורלי בו האמהות נתפישת כדפוס פנימי בזהות הנשית שנוצרת דרך הזהות המינית אצל בנות דרך יחסיהן עם האם.

הקשר עם האם הוא טוטאלי לכל אורך החיים ומשול לאותו עפיפון שממריא בשחקים אך קשור בחבל טבורו לאם המחזיקה את כנפי ילדתה -משחררת אותה לשמים אך לעולם לא מרפה,וגם הבת מצידה לעולם לא תשתחרר מהחוט הדק בינה לבין אמה.

בעולם הפרטי שלי בן זוגי מהווה מודל מושלם לאמהות בריאה ומוצלחת. יכול להיות שהצלחה זו נובעת מפני שהוא לא טבול באותן קונספציות ארוכות שנים איך צריך להיות ,ולעמוד בתנאים המוכתבים.הוא פשוט נמצא ועושה זאת ללא רגשי אשם וזה יוצא נפלא…

ובכל זאת יכול להיות שבגלגול הקודם הוא היה אישה …