איך זה שעברו להן שנים על גבי שנים במוסדות חינוך כאלו ואחרים ואף אחד לא עצר לספר לי?
איך זה שלא נפגשתי עם האדם שיעצור לרגע את אוטוסטרדת החיים המטורפת ויבקש להבהיר לי את העניין?
אלו המחשבות שהתרוצצו לי בראש כשהמילים נשפכו שם ובבת אחת כל התמונה נראתה פתאום אחרת. אני זוכרת את עצמי יושבת בשיעור והעניים שלי כאילו נפקחו מאיזה עיוורון שהיו בו במשך שנים. ואפילו לא ידעתי שישבתי לי בחשכה מחכה שמישהו יגיע להסיר את המסך. הלב חיבק אותי בתחושה של הקלה. לא הייתי לבדי בתחושות המרקדות גם שאר החברות שליוו אותי באותה חוויה היו במין אופוריה שכזו. איך לעזאזל אני נשואה כבר יותר משני עשורים ורק עכשיו זה מתגלה אלי?
כבר נכתבו ספרים על מלחמות המינים ועל מבנה המח השונה של גבר ואשה, אבל השיעור הזה כל כך קרוב לבית, היה שם מאז ומעולם ומתאים בול למקום של כאן ועכשיו, זמין ומזמין. כל מה שאני יכולה לומר, שמאז שהתגלה לי ה״סוד״ אני יותר נינוחה ומקבלת. העניים שלי רואות אחרת. מלחמות החיים בין המינים בבית הגיעו לסוג של שלווה. אני לא בהכרח מסכימה עם כל מה שקורה אבל בהחלט מבינה. והבנה של מציאות זה חצי הדרך להכרזת ״שלום בית״
מי מאיתנו לא שמע את סיפור בריאת האדם. זה אחד הסיפורים הראשונים שגדלתי עליו כילדה מרגע שנחתה רגלי בגן של הגננת מינה. סיפור שמתחיל בלבדות של אדם אחד בתוך גן עדן עד שהגיע אליו אהבת חייו בצורת חווה הנכספת. כבר נכתבו שירים על כמה "לא טוב היות האדם לבדו." כמה עמוקה הפרשנות לתשובת החוסר -בבריאת האשה "אעשה לו עזר כנגדו".
כמה פשוט ככה מסובך או שאולי לא?
כמה בעצם הכל מתבהר כשמבינם את מהות סיפור הבריאה. "סוד הנסירה"
אם נבחין ונקרא נראה כי סיפור הבריאה מסופר פעמים בספר בראשית. פעם ראשונה פשוטה וקצרה "ויברא אלוקים את האדם… זכר ונקבה ברא אותם" מסבירים "זכר ונקבה" שמלכתחליה נבראו איש ואשה ופשוט היו מחוברים גב אל גב. האשה היתה חלק מגופו. רצון אחד ישות אחת. אדם לא מודע שהוא סוחב אותה על גבו. היא חלק ממנו כמו כל איבר אחר בגופו. כמו יד או רגל, היא איבר שנקרא נקבה.
ובפעם השניה בפרק ב בספר בראשית מרחיב הכתוב איך ברא אלוקים את האדם ושם אותו להסתובב בגן עדן לתת שמות לבעלי החיים. לא סתם שם אותו אלוקים להסתובב לו בגן עדן, היתה שם כוונה נסתרת שיראה שכל בעלי החיים שניים שניים הם זכר ונקבה, והוא אחד. היה שם רצון שיקרה לו משהו פנימי. ביקש אלוקים להצמיח שם חוסר שיבקש השלמה. אך לא קרה. אותו אדם שנוצר יחיד לא חש שמשהו חסר. הוא נוצר לתוך לבדות. בעצם עד לאותו הרגע שהפיל עליו אלוקים תרדמת והביא לו את האשה לא היתה כל בקשה או דרישה מצד האדם לאלוקים להשלים אותו בזוג משום שמבחינתו כלל לא היה חוסר.
בעצם איך שלא נסתכל על סיפור הבריאה הראשון או השני הזכר נברא לתוך לבדות.
אלם בניגוד אליו מרגע הופעת האשה אל החיים כל מה שהיא מכירה זו זוגיות. האשה נולדה לתוך הזוגיות,אל תוך הקשר. לראות העין בעין. פנים מול פנים. היא לא מכירה מה זה להיות לבד.
פה טמונה מהות האיש והאשה.
מהות של גב אל גב מול עין בעין
מהות האשה כולה אומרת זוגיות ,לראות את השני זה הדבר הבראשתי שלה. קודם לראות את השני ואח"כ את עצמה.
בעוד מהות האיש היא לבדות. הכל מתחיל קודם כל בו ובצורך שלו.
ועכשיו מכנסים את השניים האלה לבית אחד לחיים משותפים.
כמה פעמים עמדת בסיטואציות שפשוט אי אפשר להבין איך הוא מסוגל להיות מכונס בתוך עצמו כשיש כ"כ הרבה לעשות מסביב. כמה פעמים קרה שהוא דואג קודם לעצמו ואח" התפנה לשאר באי הבית?
כמה פעמים רצית את משהו אבל אחד הילדים קיבל לפני שחשבת בכלל לתת לעצמך?
רצות לי אין ספור דוגמאות בראשי.
כשהבנתי את סיפור הבריאה השונה שלנו, כשנדלק לי אור הפנס על מהות יצירת איש ואשה הכעס שהיה מתעורר לעיתים קרובות במצבים האלו נרגע. משהוא פנימי אצלי קיבל מענה. הבנתי שהוא צריך שיאירו לו על דברים שאני רואה אחרת מעצם המהות הנשית שלי. אנחנו שנינו אחרים. לא טובים יותר או פחות, אלא אחרים. הוא לא אוהב אותי פחות הוא פשוט רואה את עצמו קודם.
איך ממשיך סיפור אדם וחווה בגן עדן, בשעה שנרדם האדם על משמרתו, כשלא היתה בינהם תקשורת כאשר הוא הפנה את גבו אליה, נחש נכנס בינהם. ככל שהתקשורת מרחיקה והבור נפער ומתעצם זה זמן "שנחשים" מוצאים את דרכם בתוך הזוגיות. (מריבות ופגיעות וכעסים ועד כל מיני שעולים בראשך)
מה שיכול לגשר על הפערי המהות האלו של איש ואשה זו תקשורת מאפשרת, וכן גם ללמוד אחד מהשני אני קצת על לבדות, איך לשים את עצמי לפעמים קודם לפני כולם. כמו אפילו בהכי קטן, לאכול כדי שיהיה לי כח להאכיל. זה לא מובן מאליו בשבילי להניח את כולם מדי פעם אחרי ולצעוד ראשונה.
והוא ללמוד ממני על זוגיות ואיך לראות עין בעין ולהביט פנימה לתוך הנשמה. ולשים את עצמו מאחור.
בתקשורת מקרבת אנחנו מאירים אחד לשני את המהות אליה נולדנו כל אחד ואחת. לא מתווכחים איתה, לא מבקרים אותה אלא מזינים אחד את השניה. מעמידים גבולות שיוכלו לעזור לנו להמשיך בביחד שיצרנו.
חשוב לשים לב לצורת שיח שמדברת את הלב ומה באמת אני רוצה שהוא יבין וכמובן ההיפך.
הרבה פעמים נוצר מצב שהלב מבקש אבל הפה מדבר בשפה משלו. והאוזן שומעת את מה שהיא מבינה. והמרחק מהלב לאוזן בכלל לא העביר את מה שהתכוונתי.
יש עוד כלכך הרבה מה להעמיק וללמוד בסיפור היצירה של איש ואשה וכמה הם משלימים אחד את השניה. כמה חוזקה ועוצמה יש במילים "עזר כנגדו". שהרי במילה של עזר מסתתרת עוצמה כי מי שזקוק לעזרה הוא חסר ומי שיכול לעזור מגיע ממקום של כח. כמה מופלאה היכולת לראות את השני שהוא זקוק לך ולעצור את המרוץ ולהושיט יד.
אבל מופלאה בעייני היא הפשטות. הפשטות בלהבין מהות ומשם לצאת צועדים לדרך יד ביד בידיעה שאנחנו איש ואשה כל אחד אחר. לא טוב יותר או פחות, אלא אחר.
שיהי לנו חג של אהבה
כאן תמיד בשבילך
