אמש, נדמה לי בצהריים, רכשה רעייתי, יחידתי, תמתי, שקיות לעטיפת כריכים. שקיות מהזן הידידותי לסביבה קנתה היא, שקיות ירוקות, מתכלות, טבעיות, נוחות לשימוש וגם לזריקה נטולת נקיפוֹת.
אולם בעיה החלה ונוצרה. יום קודם רכשתי אף אני שקיות לייעוד דומה. אך אני, בעוונותיי, רכשתי כאלו מהסוג של פעם. לא נחמדות לסביבה, סתם, רגילות כאלו, שקופות, מהזן שנתקע באותו מקום עד שאיזה ארכיאולוג מוצא אותן חבוקות עם עצמות דינוזאור קמל.
מה אעשה?
אני יודע כי שימוש בשקיות 'שלי' יהפוך את הסביבה לכועסת, נרגזת, לא סולחת. מה גם שיש בבית פתרון ירוק.
אבל.. איך אתפטר מהן?
חשבתי לשרוף אותן, זו אפשרות.. בהחלט מהיר וחד משמעי. אך מה עם האוזון? אחרי שהפסקתי להשתמש בדאודורנט, שאסריח גם את אותו?
אז, אחתוך אותן לחתיכות קטנות ואפזרן על פני הים. הים גדול, הן יהיו בטלות בכרישים ובא לציון גועל. או אז נזכרתי במדוזות החמודות שצרבוני עת קיץ, חששתי שייחנקו הן משקית כזו או אחרת. פטנט אחר בבקשה, ביקשתי מעצמי.
מה עם לזרוק אותן לתוך פח ענקי, מחוץ לעיר? שטות, כל הפחים זורמים לים, דין פח רחוק כדין קרוב.
וכך יושב אנוכי, שקיות ניילון בידי וניקיון העולם רובץ על כתפיי. נדמה לי שמטוס הרקולס חלף זה עתה ברקיע הכחול.
פשוט אתעלם! אשאירן במקומן ואתעלם. לא ידעתי, לא שמעתי, לא קראתי. משל הייתי אחד משלושת הפילים.
והילדים? מה איתם? בטח אחד מהם ישלוף שקית אסורה ויסתובב עימה באופן גלוי ברחבי הקהילה. ומה אגיד אז? שהתעלמתי? שאין לי אחריות הורית? מה? אתכחש לממצאים? אני? אין סיכוי.
כך שכבו להן בלא תנועה, שקיות חסרות תובנה סביבתית, מייחלות לפעולה שתביא אותן אל המיצוי העצמי. מסתכלות, עיניהן תלויות ומביטות בי, הגורם לעוולה, התקווה לפתרון, אני. אני?
"זמן לחשוב על העתיד, על עתיד ילדינו, לחסוך עבורם, לרפד להם את הדרך, להכין את הקרקע לצמיחתם!", שיננתי לעצמי בלהט כשאפסנתי את קופסת הניילונים המעצבנת הזו בבוידעם. אשמור אותה לילדיי. כשיהיו הורים, לבטח יידרשו הם להכנת איזה כריך אחד או יותר. .ואם לא, שיישמרו אותה לילדיהם.
