רגעי עצב ביום השואה

חווית השואה שלי היא בעיקר שתיקה שחוויתי בבית הורי, שתיקה שהולידה עיסוק בלתי פוסק בשואה בכול דרך אפשרית

לאמא שלי לא היה מספר על היד, היא הייתה מאלה שהגרמנים לא הספיקו לקחת לאושוויץ.

sadness

היא עברה את השואה בגטו בהונגריה כשתינוקת בזרועותיה, תינוקת שנולדה לתוך הזוועות.

אחותי מרים נולדה אחרי שאבא שלי נלקח לעבודות כפייה ואחר כך למאוטהאוזן. כשחזר בסיום המלחמה במשקל של ארבעים ושמונה קילו חולה בטיפוס הבטן, שבר כלי שבקושי חי, לא זכה להתנחם בילדתו הקטנה. היא כבר לא הייתה בחיים.

הורי השתקמו והיו בין ברי המזל ששרדו את השואה אבל השואה הייתה חלק מהם כל חייהם. לא דברו על זה, מעולם לא שמעתי אותם מזכירים את העבר, אפילו על מות אחותי לא דובר בבית.

כל שאני יודעת נודע י לי אחרי מותם מבני המשפחה.

היום אני מבינה את העצב בעיניים, את הדאגה המוגזמת לבריאותי, את חוסר ההסכמה שלהם לכול יציאה שלי מהבית ליותר מכמה שעות, את החשיבות שניתנה לאוכל ואת לכל הדאגות לביטחון הקיומי היום יומי.

אני באתי לעולם כפיצוי על מה שאבד כהוכחה על כי החיים חזקים ומנצחים למרות הכול.

זהו תפקיד חיי והורי לא כאן כדי לראות שאני מצליחה.

יהודית קרן
אני אמא לשלושה בנים ושלוש כלות, סבתא לתשעה נכדים, פנסיונרית שמשתדלת בכל יום ויום לעשות משהו שעוד לא עשיתי, מגשימה חלום ישן לכתוב על אנשים, על חוויות ורגשות, בקיצור על החיים.