אני מגיעה להתפלל בכותל בכל ראש חודש, עם אחיותיי לדרך, נשות הכותל.
אף פעם אינני יודעת כמה קיתונות של עוינות, שנאה ואלימות אפגוש ברחבה, של המקום הקדוש ליהודים. לפעמים אני פוגשת שנאה שמטלטלת אותי ומהדהדת בתוכי עוד שעות רבות לאחר סיום התפילה.
בבוקרו של ראש חודש אלול, הגעתי לכותל – בטוחה בדרכי אולם בחשש מהבאות. בעיקר לאחר החוויה הקשה אותה חוויתי וחווינו בראש חודש אב, כאשר נערות דחפו אותנו, צעקו באוזננו, נדחפו ביננו וניסו בכל דרך להפריע את המרחב המקודש של תפילתינו.
דרך ארץ אצלן ממש לא קדמה לתורה.
והחודש, בחרתי להגיע לכותל במקום ללוות את בתי הצעירה ביומה הראשון של שנת הלימודים, מתוך אמונה ברורה שאני עושה מעשה לטובת עתידה כאישה במדינת ישראל, ולטובת כלל הבנות.
בהגיעי לעזרת הנשים, התקרבה אלינו נערה המוכרת לי מתפילות קודמות, הנמנת על קבוצת הנערות האלימות והצעקניות שמפריעות לנו בתפילה.
הפעם היא באה באהבה ונכונות להקשיב. התאפשרה שיחה. דיברנו על שאירע בתפילת ראש חודש אב, למה חשוב לי להגיע להתפלל בכותל ובאופן הזה. היא סיפרה שחשבה מאז על התנהגותה ושהיא מצטערת. והיא באה היום לדבר. בטוב. באהבה. וגם דיברה על הקושי שלה עם הקול הרם, הנשי בתפילה.
התרגשתי מאוד.
יש לנו עוד הרבה על מה לדבר. ותקוה להמשך שיח. בהקשבה הדדית.
במהלך התפילה, היא התפללה לצידי בסידור שלה. אינה מסכימה לדרכי, לדרכנו. וזה בסדר. אולם מבינה שאנחנו כאן, נוכחות במרחב. כולנו.
( צילום: חנה טאייב)
