היי,
מה שלומך?
כל משפחה והרגעים שלה…
רגעים כאלו ששוברים מתח, רגעים שאמת נחשפת, רגעי התמודדות, רגעי כעס, כאב, עצבים, שמחה, הצלחה, אהבה ועוד המון רגעים, כאלו שאנחנו יוצרים וכאלו שכופים אותם עלינו .
אנחנו בית כזה שאומר כמעט הכל בפרצוף, לפעמים בכעס, לפעמים בדרך אגבית, לפעמים בקטע של צחוקים, לפעמים שיקוף אמיתי שמעביר ביקורת הגורמת להשתאות.
לפני שלושה שבועות קבלתי חבילה ובתוכה ערכת קלפים לשיחות על השולחן, מארז כרטיסים מעודדי שיח ומלא ברעיונות למפגש משפחתי יום יומי.
הנחתי את המארז על שולחן הבר שבמטבחי, במקום כזה שהוא יבלוט, העליתי פוסט בפייס על הערכה וציינתי בפוסט שאני הולכת להעביר את המשפחה ניסוי על אף שאינם מודעים לכך, היה לי ברור שאב הבית יקרא את הפוסט, אז בימים הראשונים ניצלתי את הרגעים שיש לי לבד עם הגדול ובקשתי שישלוף קלף, הוא שיתף פעולה באופן לקוני וראוי לנער הנמצא כמה פסיעות מעלייתו לתורה, בכללי הוא דיי לא רואה אותי ממטר וגם עבר אותי בגובה אז גם לא רואה אותי נקודה.
לי ולו יש שיחות, אבל הקסם שהכרטיסים יצרו מבחינתי, אחד ההישגים של הניסוי עבורי הוא שהצלחתי להביע את עצמי, שגם לי יש קול פה בבית, שגם לי יש זכות לענות על השאלות ושיקשיב לי, אפילו שעשה לי טובה ותוך כדי שאוכל ומדגדג לו באצבעות לחזור לנייד שלו, אנחנו עכשיו ברגע של שיח, גם אימא צריכה שיקשיבו לה וזה אפילו מעבר לזה, הבנתי שיש בי רצון שעכשיו שהוא גדול, חשוב לי שיכיר אותי, לא רק כאימא, כטבחית(לא משהו) , מנקה, מסדרת עניינים בדימוס (המדריכת הורים לימדה אותי לתת להם להתמודד לבד ולא להתערב, לרוב זה מצליח לי) קונה, משרתת ועוד, שידע וגם הן שיש פה אישה, שהיא גם סוג של ילדה שאיכשהו גדלה ויש לה שלושה ילדים, לא קטנים בכלל.
יום אחד בשעת ארוחת צהרים כל בני הבית היו במטבח, אז שלפתי כרטיס, ד' ישר אמר "אני לא משתתף בניסוי" הגדול כמעט נחנק מהפסטה ושניצל ואמר "ניסוי? אווטדהפאק ?!!" והמתבגרת פצחה בשאלה, הקטנה ענתה לה בשמחה עד השמיים, שמתי לב שמי שנשאל חש התרגשות קלה, זה העניין, הזרקור על בן/בת הבית הנשאלים, חשבתי על זה, כל היום, כל השבוע אנחנו רצים ומתרוצצים, כמה באמת יוצא לי לשאול את הבת שלי "מה המאכל שאת הכי אוהבת שאני מבשלת לך?" וכמה פעמים יוצא לי לשאול אותם איך אתם מרגישים שאתם יוצאים בבוקר מהבית? (שנייה, התכופפתי, פשוט הכאפות שחטפתי מהם) בגדול הם ענו שזה מאוד תלוי איך פתחנו פה את הבוקר, אם הייתי מתוקה או נרגנת, אם ברכתי את רכי הלב שלי ליום נפלא או רק חיכיתי לסיים את שלב הסנדוויצ'ים תוך כדי צפייה גמורה לשמוע את הצלצול בי"ס ולדעת שכל אחד ואחת מילדיי יושבים בכיסא בכיתתם, זה לא שלא ידעתי את זה, אבל לשמוע אותם אומרים את זה, זאת חוויה בפני עצמה, כי ברגע הזה יש המון חסד, עוצמה, חמלה ואהבה, רגעים שאפשר בזכותם לשנות, מחשבה, תובנה, הרגל.
עוד הישג שראיתי במהלך הניסוי, הופיע ממקום לא צפוי
יום אחד המתבגרת הודיעה לי שחברה מגיעה לארוחת צהריים, חברה שזאת הפעם הראשונה ששתיהן חברו יחד, פעם ראשונה שלה בביתינו. לכשסיימו לאכול הבת הנפלאה שלי שלפה כרטיס, אני קפלתי בשעמום מוחץ כביסה בסלון, ולפתע יצאתי מאיזור המחשבות שלי למצב האזנה וקלטתי שהן שואלות שאלות, צוחקות מהתשובות ומשתפות וחולקות מידע אחת את השנייה, ממש התרגשתי ברגע הזה, כי הן זרמו לתוך זה ללא הכנה מוקדמת וללא ידיעה כי מתקיים פה ניסוי, הן רק השתמשו בכרטיסים עם שאלות הפלא שיצרו סמדר שביט שליט ו זהר גלבוע תמרי.
מדהים בעיניי הרעיון לעודד שיח ולקרב לבבות, פשוט אך עם זאת גאוני.
בחרתי לכתוב פה מספר רגעים ותובנות שאני רואה בהם החשובים שאני עד כה קבלתי, הקלפים יישארו על השולחן בר שלנו, אני חושבת שזאת מתנת ברכה בכל בית, אני לא האמנתי עד כמה זה יכול להפוך רגעים לעמוקים יותר, קסומים ומצחיקים, בלי תכנון ובלי מאמץ.
תודה,
מאיה.