לא רבים יודעים, לא מעט מכירים, אך בכל יום רביעי, בשעה שמונה וחצי בערב, בלי עין רעה, מתייצבים מיטב חבריי, בחורי ההווה והעבר, למשחק כדורסל שכונתי משובח.
מעטים מול מעטים, מקיזים את זיעתם זה על זה ונלחמים על כל כדור כאילו הייתה זו הוויאגרה האחרונה בבית המרקחת. גברים חסונים, לבושים במיטב חולצותיהם מסיום טירונות 84' ומעודפי הזיוף של שוק רמלה-לוד.
יפים, גבוהים, חיים בסרט.
משחק הכדורסל הגברי מלווה אותי מזה עשרות שנים. דמויות מפתח בשכונה ומיוצאיה כיכבו על ריצפת הפי.וי.סי הירקרקה של האולם המקומי. שמרו, תקפו, שרטו, פוצצו ידיים, התעצבנו, ויתרו, קלעו פוקסים, העבירו מסירות ומסרים בשפת המרפק, קלעו משתיים ואפילו משלוש, החטיאו "קליעות של ילד" וצעקו מהספסל את צעקת השמחה: "התקפה אחרונה!".
משחק הכדורסל השכונתי עבר מהפך בשנים האחרונות. ההפרטה הגיעה גם אל הכדור המקפץ.
פעם, בתקופה ההיא, לאחר שני משחקים רצופים, הקבוצה המנצחת הייתה יורדת לנוח כדי לאפשר לכולם לשחק באופן שווה – קראו לזה "הסוציאליזם של הכדור".
היום, אם ניצחת – זהו. לא זז מהמגרש. הטובים מרוויחים זמן כדור והפחות טובים או חסרי המזל, זוכים להיכרות ממושכת עם סיבי העץ של הספסל הארוך.
פעם, כשקירות האולם הצפוף היו מקושטים ברקמות עור של שחקנים מתאבדים, היו מגיעים ה'שחקנים' אל האולם ברגל, אולי באופניים. היום, ירחם ג'ורדן, מגיעים בטוסטוסים, במכוניות! נועלים נעליים אמריקאיות, עוטים מגיני ברכיים, תחבושות מיוחדות, מגבות לניגוב הזיעה..
איפה הם הזמנים שהיינו מנגבים את המצח במזרוני ההתעמלות העבשים? שנעלי צבא קלות הפיקו את מיטב הניתורים ושהמכנסיים הקצרים, היו בדרך כלל הירוקים הצמודים הללו, שקיבלנו בבקו"ם ולא הותירו מקום לספק מי גבר ומי גבר גבר.
גם אופן המשחק השתנה. האלימות המשחקית שהייתה אחת להתקפה מתפרצת (אין כמו מראה של שחקן נמרח על הקיר ובודק בעין שנותרה לו אם היה סל או לא) די נעלמה. היום אומרים "סליחה" אם מפליקים שלא בכוונה ואומרים "תודה" אם מישהו התוודה שהוא הוא זה שהוציא כדור לחוץ.
נכון שיש עדיין אמירות בסגנון של "באמא שלי לא נגעתי" או "לך תקיים לך מגע מיני כלשהוא עם אחר". אבל זה רק במשחקים מותחים במיוחד.
התייצבות השחקנים בכל רביעי הינה שברירית גם אם תחזיק שנים. באבחה אחת יכולה להיות בצורת שחקנים עד לכדי גוויעת הענף. שנים של עליות ומורדות בקאדר השחקנים גרמו למפחי נפש רבים בקרב המתמידים הנצחיים ואף הרהורי לב למעבר לענפים אחרים (ערוץ חמש לדוגמא).
אך לשמחתנו, בשנים האחרונות (ושוב, טפו טפו טפו) יש התייצבות יפה של סגל מובחר שמגיע להוציא חמתו על האחרים.
שאלתי את עצמי האם לנקוב כאן בשמות הפעילים, על מנת שיזכו להכרה ציבורית, לסוג של הערצה, להנחת סֶלב ב"ארומה".
אך במחשבה שנייה, כדאי שנשאיר אותם מעט אלמונים. יפה החשיכה לפניהם, לכרס המתהווה, לעקמומיות קליעתם, לצליעתם המוּלדת, לשמירתם הנרפית, להתקפתם חסרת הברק.
אך גם כמובן, יפה היא התמדתם, יכולתם להרגיש כוכבי NBA בעיני עצמם, נחישותם להשיג סל ניצחון גם אם זה במרמה קלה, הבנתם שבמקום הזה, בהיכל "הכדור-אחח נתפס לי הגב" הם מפיקים הנאה אמיתית.
ת'כלס, מה שנותר להשלמת התמונה זה מה שנקרא בשוביניסטית: "להקת מעודדות". אבל אנחנו מציאותיים.. עידוד שכזה רק יסיח את דעתנו מהעיקר – לתפוס אוויר בדרך להגנה.
אז בנות, אם תיראו צללית גבוהה וחסונה חולפת בסמוך לביתכם ביום רביעי בשמונה וחצי בערב, תדעו שהוא הוא, אחד מהם, מהגיבורים השקטים של הכדורסל הגברי השכונתי.
..ואם תהיו רעות ותחכו לו שעתיים, תיווכחו שמאחרי כל צללית חסונה עומד בקושי, צולע וחסר אוויר, השכן שלכם, או אפילו.. בן זוגכן.
דקת דומייה:
איקאה ז"ל – כמעט חודש..הייתי מספיד, אבל זה מורכב מידי.
