מארק יאשייב לא מסתפק ברובד אחד של קיום. עבורו כל התבוננות מעלה שאלות על הנחיצות של כל מרכיב במרקם המציאות. כל צילום הוא בסיס לעוד רובד של התבוננות ואפשרות הוספה.
בתערוכה הנוכחית עושה יאשייב מהלך עניין שעשה כבר בעבר – הרחבת החלל. העבודה בימין האולם יוצרת מעין הרחבה לגלריה, תעתוע עין. היא מתחברת למרחב באופן כל כך שוטף, שבהינף העין הראשון הייתי בטוחה שעומד שם אדם. התערוכה מביאה היבטים לעבודתו של יאשייב – צילום ישיר, שיש לו את הרבדים העצמיים שלו – מרקמים, חפצים, תאורה, צילום שניוני אשר מביא צילום בתוך צילום בקומפוזיציה חדשה, והרחבת החלל. כהשלמה למהלכים אלה הוא מוסיף כאן פירוק של צילום – מתוך העבודה "הצלבן" שניתן לראות בדף התערוכה המחולק בכניסה, מופיע רק הצילום נקוב החורים, ולנו נותר להשלים בעצמנו את האור בצורת צלב הנופל על מצחו של הצעיר.
יאשייב יליד אזרבייג'ן, עלה לארץ בגיל 9. כבן למשפחת עולים חדשים היה עליו למצוא את מקומו בין התרבות הישראלית לתרבות הבית. עבודותיו המוקדמות עסקו בתיעוד אינטימי של משפחתו, ונגעו בשאלת השייכות והזרות. אך רק לאחר סיום לימודי התואר השני בבצלאל, מצא יאשייב את שפתו הייחודית. זה קרה כאשר השתתף בפרויקט בו עברה מצלמת פילם אחת, שבה 10 פריימים בין צלמים שונים. כל אחד התבקש לצלם פריים אחד ויחיד – מה שייצא ייצא. יאשייב בחר לצלם צילום שלו ובעצם ערער את הקונספט של התערוכה שעסקה בייחודיות ובאקראיות של הרגע המצולם. זהו אותו "רגע המכריע" בשפת הצילום, אותו פיתח אנרי קרטייה ברסון, עם צילומים בעלי קומפוזיציה מוקפדת אשר תופסים רגע חולף במציאות – נדמה כי האיש המדלג מעל שלולית מים הוא המוכר מביניהם.
הרגע המכריע הוא מושג מרכזי ומשפיע בעולם הצילום, ונוגע לאופן שבו הצילום יכול ללכוד ולעצור בזמן שבריר זמן שחלף, שלעתים חלף כה מהר, שלא היה מספיק להשאיר רישום בעיננו. הרגע המכריע הוא אחד הדברים המייחדים את הצילום מבין האמנויות האחרות, ולכן קשה לצלם כיום בלי להתייחס אליו – ולפעול בחסותו או נגדו.
אצל יאשייב אין רגע מכריע ובעצם יש כפל כפליים. אמנם הצילום הסופי הוא עבודת שכבות אשר מכילה צילום של צילום – וכביכול מפוגג את הייחודיות של הרגע המקורי המצולם. אבל למעשה, אפשר לראות כיצד יוצר יאשייב מעין מכונת זמן בה נפגשים העבר והווה. רגע הצילום המקורי – האובייקט, התאורה, הקומפוזיציה, יוצרים דיבור רב שכבתי עם רגע הצילום הנוסף, החדש יותר. לעיתים לא ברור מאין מגיע האור שבצילום הסופי, האם מהצילום שבפנים או מהצילום הסופי. ההעמדות מתייחסות אחת לשנייה – במחוות יד, בצבע, בצורה. החלל שבתוך הצילום האחד ממשיך את החלל האחר. ככל שמתבוננים יותר, רק ניתן להעריך יותר את האופן המוקפד שבו בונה האמן את הצילום.
רבדים נוספים שנוכחים בתצלומיו של יאשייב הם תולדות האמנות – הפיסול הקלאסי, ציורי הוואניטס, כשלצדם העיסוק בארעי, ובמה שהוא "לא אמנות" – קרשי הבניין, מנוע של מכונית. יאשייב, מכונאי, ובנאי מוכשר, משפץ בעצמו את ביתו ואת מנוע מכוניתו. אותם קרשים ואותו מנוע, חומרים מעולם המציאות השימושית, מבקרים בצילומיו של יאשייב ומקבלים מעמד של יצירת אמנות, ואז חוזרים להיות מה שהם, קרשים תומכים, מנוע ששופץ וחזר להסיע את האמן אל מקום עבודתו.
ואם כבר הגעתם למוזיאון…
רשימה חלקית של הדברים שכדאי עוד לראות:
ימים אחרונים לתערוכה של טרין סיימון, שכתבתי עליה כאן
התערוכה המרתקת "בנוגע לאפריקה" – העוסקת בפניה הישנות והחדשות של אפריקה
יאיר גרבוז ושי יחזקאלי זוכי פרס רפפורט בתערוכות יחיד מרשימות
סרט וידאו מעניין של איתי מרום בתערוכה "כלבי אשמורת"
הזדמנות אחרונה לראות את התערוכה המרתקת של אלי גור אריה "מנועי צמיחה"
והעבודה הפיוטית ביותר שנמצאת כרגע במוזיאון, מיצב ענק של חוטים ומדרגות בתוכם שיצרה האמנים היפנית צ'יהרו שיוטה "בתי הכלא של הדמיון", בהשראת תחריטים של האמן האיטלקי בן המאה ה-18, בטיסטה פיראנזי. ביקור חובה, רצוי עם הילדים.
מארק יאשייב: "ורק מן הפתאום ההוא והלאה"
אוצרת: רז סמירה
עד 27/5/17
