ראש השנה – הקולקטיב למען האינדיבידואל

אפשר לנסות, אבל לא תצליחו להתעלם מהקו שמניח לפנינו ההוא שיושב למעלה (או בצד, לא קריטי) ומאפשר לנו לעצור רגע ולעשות חשבון אישי.

בחורה עם מחשב נייד

 

וכאילו כדי להסיח דעתנו מהאובדן הזמני של ימי הקיץ הצוהלים, מגיעים להם החגים.

ראש של שנה, ראש של דג, יום כיפור, סוכות. מסה אימתנית של מאות מנהגים ואלפי תובנות, מיליוני מצוות וקצת פחות חטאים שבאים לכדי הנחה על המאזניים הגורליות.

כולם בחודש אחד, דחוס עד כדי עייפות רגשית, מביאים את האדם לכדי אי – יכולת שלא להתייחס. אם תעשה את ראש השנה בטיול בנגב, יחכה לך יום הכיפור ואם תתעלם ממנו, תבוא עליך חופשת סוכות ואם פסחת על כולם, כנראה שהיית בארץ אחרת. ההוא שם למעלה (או בצד, לא קריטי) החליט שאתה וגם את, תבינו שיש פה משהו. אתה יכול להצטרף, אתה יכול להתנגד, אבל אתה תתייחס איכשהו למה שקורה פה. שמעת?

מתחו לנו קו. לא מקווקו, לא מטושטש. קו ברור. קו ממולא באורז או מצופה בדבש, קו שאומר: תמה תקופה, מתחילה חדשה. בוא נעשה חשבון, ספירת מלאי אישית. ואתה צריך לחשוב מה היה, מה קרה, איפה צדקתי ואיפה, ככל הנראה, טעיתי? ואחרי שהבאת את עצמך לסוג של סיכום, נותר להסתכל קדימה, אל הנוף שמעבר לקו, מה אני רוצה שיקרה? מה אני מאחל לעצמי ומה אשמח אם ינחת עלי בעוד חודש, חודשיים, חצי שנה (שלום, זו אראלה מדברת..).

אך מדוע אנחנו צריכים את קו הפאוזה? את הרגע הזה של הסיכום והתקווה? אי אפשר פשוט לשים גז (לא בכיפור כמובן..) ולחצות את הקו כאילו ולא היה? כל אחד יניח לעצמו קו מתי שירצה, ואם לא ירצה, ישעט לו.

מעבר לכך, סביר להניח כי כל אחד עוצר עצירה אישית אחת למתישהו ועושה לעצמו חשבון נפש (חשבון פשוט, בלי שברים ותרועה). אז מדוע החליט מי שהחליט כי יש צורך לביצוע עצירה קולקטיבית לצורך חשבון נפש אינדיבידואלי?

הרי בראש השנה ובכיפור ההתייחסות היא אל מעשי האדם הפרטי ולא אל מעשי הכלל, החברה, המדינה והשבט. התנהגת יפה או שלא התנהגת יפה. אתה מבקש סליחה אישית על מעשיך ומבקש חיי אושר לעצמך, לרמ"ח ולשס"ה הפרטיים שלך (אפשר כמובן להגניב ברכה לקרובים שלך, זה מקובל וזה בסדר גמור, המלאכים יודעים מי אח של מי, פייסבוק אתם יודעים). אז למה כולם ביחד? מה לי ולדודי ומה לדודי ולי? אני אתחשבן בזמני ודודי בזמנו.

יש יאמרו כי יש כאן סוג של שתלטנות על הניהול העצמי שלנו. בא נציג המלאכים וחורט לך אירוע בלוח השנה אשר מדגיש כי לא סומכים עליך שתעצור ותחשוב בזמנך הפנוי, אלא מכתיבים לך: "עצור עכשיו, כמו כולם, ותעשה לך מחשבה. לא מחר, עכשיו!".

מסתבר, ולא בדקתי דעתם של חכמים ממני, כי לאדם הממוצע יש נטייה למרוח. בוא תכין שיעורי בית – מחר, מחר אכין. אולי קצת דיאטה? – יום ראשון, ממש הקרוב. מפסיקים לעשן? רק אגמור את החפיסה. עולים ארצה? – כמאמר הגששים: רק יסיים הילד את הקולג' והקוטג' ואנחנו בנתב"ג.

מרחנים דינם כנראה להימרח עד ליומם האחרון. זה קשה לעשות חשבון נפש אישי, לפשפש בנבכים ולהודות חטאתי, עוויתי, פשעתי. זה לא כיף, זה מטריד את המנוחה. לחטט בטעויות זה כואב, לא נעים, מעצבן. סוג של "פעילות" שכולם שמחים לדחות למחר.

אבל לעיתים צריך משהו או מישהו, איזה פורס-מאז'ור, שיחליט עבורך. שיעצור את התנועה של כולם ויגיד: "רבותיי, הגיע זמן ספירת המלאי, עכשיו זה הזמן. אין תירוצים, אין מחר, היום זה היום".

ההוא שם בצד (או למעלה, לא קריטי) לקח ככל הנראה אחריות קולקטיבית. הוא כבר מזמן מחשיב את עצמו כבעלים החוקיים של העם הזה היושב בציון וסביבותיה. הוא המבוגר האחראי (ונכון, לא תמיד קל להבין את אופן האחריות שהפגין לאורך ההיסטוריה שלנו) ולכן הוא מבקש, שלא לומר מצווה, על כולנו לקחת חופש מהעבודה, להימנע מפעילויות זוטא ולמתוח קו. שבו לכם בני ישראל, המתינו עם הפיתוח של ההיי-טק, עצרו את קטיף האבוקדו, תפסיקו לחטט באף, זמן חשבונות הוא לכם.

ואז, אתה רוטן, נו..עוד פעם העצירה הלא טבעית הזו, שוב ההנחתות הללו מלמעלה (או מהצד, קריטי לכם?). אבל לאט לאט, אתה סופג את האווירה, סופג את הדבש בתפוח ואת עצמך בעצמך. וואלה.. איזו שנה הייתה לנו..הצלחנו לפתור את הבעיה במפעל, נולד תינוק בביתנו, אני חייב להחזיר לדני את המקדחה.. ומחר, מחר אקדח חור לערסל נוסף ואשתול עוד עץ כדי שיצל על ראשנו.

אט אט אתה מסגל לעצמך את מה שכפו עליך, מרפה את השרירים ונותן לגושפנקא הקולקטיבית לאפשר לך להיכנס אל תוך האינדיבידואל שלך ולחפור בו מעט, ולו כדי לרענן אותו.

לא אחת החברה קובעת לנו חוקים, מנהגים, הסכמות שת'כלס, מפריעות לנו ביום-יום, אך ברור לנו שלולא הקביעה הזו, לא תמיד נרגיש בנוח ונדע לעצור בעצמנו בכוחנו שלנו ונתיישב להתבוננות פנימית.

 

כל אחד יראה את קו העצירה ויתייחס אליו כרצונו. אין פה עניין דתי או אמונתי, פשוט ניצול ההתרחשות הסביבתית לצורך האישי. אכן זהו קו שנכפה עלינו בתזמון שלו, בקולקטיביות הבלתי מתפשרת שלו, אבל מצד שני, יש בו מין שירות לאזרח, מתן גושפנקא להניח את הכל ולחשוב קצת על עצמנו. הקולקטיב מתגייס למען האינדיבידואל. יפה מצידו, נכון?