ראיה מפוקחת או משבר חולף?

יש לי עוד 3 שנים עד גיל 40, אבל אני כל הזמן שומעת מסביבי על המשבר המדובר שמגיע בסביבות הגיל הזה וגורם לגברים ונשים כאחד, לעשות דברים קצת בלתי רצוניים, או נכון יותר- דברים רצוניים שנדחקו להם הצידה בגלל עול החיים. ואהבה? שאלה קשה.
האם אהבה אמיתית היא יציבות ובטחון, או שאולי ריגושים? ומה קורה כשהריגוש הופך לשגרה? האם אז צריך להישאר או להמשיך לנדוד ולחפש את האהבה האמיתית? יש בכלל דבר כזה אהבה אמיתית? ונניח שפתאום באמצע החיים נתקלתם בה- באותה אהבה שגורמת לכם להתרגש ומדירה מכם שינה בלילות, אבל מהסיבות הטובות? האם זה מספיק בשביל לפרק את הקרקע היציבה שיש לכם? איפה עובר הגבול בין ללכת אחרי הלב ללהתנהג כמו מבוגר אחראי?
את כל השאלות האלו (ועוד) מציף הספר המקסים של דריה מעוז- "לדעת אהבה" (הוצאת כנרת- זמורה, ביתן).

טל, נשואה באושר (?) ואם לילד בגן, נתקלת באחד מהימים במודעת אבל של אבא של חבר ילדות שלה (יובל), שאיתו לא היתה בקשר כמעט 40 שנה. בהחלטה של רגע היא מחליטה ללכת לשבעה- החלטה שתשנה לחלוטין את החייה.
יובל (יובי), הוא גבר גרוש עם שתי בנות. אביו נפטר בנסיבות מעוררות מחשבה והוא מוצא את עצמו תוהה לאן הולכים חייו- עוד כמה נשים יצטרך לכבוש כדי להרגיש טוב עם עצמו והאם יש סוף למסע הזה בכלל.
המפגש בין יובל לטל מתחיל קצת מהוסס, אבל מתפתח למשהו שגדול מהם. אהבה? אולי!
העלילה מזכירה מצד אחד טלנובלה (מהז'אנר המוצלח), עם המון התפתחויות בעלילה ומצד שני, מספקת הצצה לחיים האמיתיים. אלו שלא קל לפרק רק כי מתחשק. עם הדילמות, ההחלטות, הקשיים והפחדים. פשוט נהניתי לקורא.
הכי ספר לימים גשומים!