קשר השתיקה בחרדה

אני מתבוננת בתמונתה: אישה צעירה, מאופרת ומטופחת לבושה בגופיה, מצטלמת בסלפי, מחזיקה "חמסה" בעברית. נראה שהיא ביקשה לחיות חיים משוחררים, חופשיים ומודרניים. האם יש לכך קשר לרצח?

היום אני חורגת ממנהגי וכותבת פוסט שאין בו מתכון ואין בו כל צילום מאכל מגרה.

היום אני כותבת על אלימות נגד נשים בחברה הערבית.

amna al abid
תמונה באדיבות משטרת ישראל

ביום 26.9.15 , בסמוך לחצות, נמצאה גופה עולה בלהבות ליד מושב חגור. על הגופה היו סימני אלימות קשים. צוות מיוחד הוקם על מנת לחקור את האירוע.  

ליד הגופה התגלה מחזיק מפתחות "חמסה" בשפה העברית.

כך – בתקציר קר, עובדתי ואכזרי , סוכמו 30 שנות חייה של אישה צעירה בשם אמנה דאר נאפע אל עביד, אם לחמישה, מהכפר נעלין שבשטחים, שנישאה לסמי אל עביד מלוד, התגרשה ממנו ועברה לגור בתל אביב. בן זוגה נעצר כחשוד במעשה.

חיפוש מהיר בגוגל מעלה 2-3 איזכורים קצרצרים על אמנה. אף לא מילה על : מי היתה אמנה? למה נרצחה? מה היא אהבה לאכול? מי היו החברים שלה? המשפחה שלה? האם עבדה? מה היו התוכניות שלה? מה היא עשתה באותו יום? עוד סטטיסטית בשורה ארוכה ומדממת.

אני מתבוננת בתמונה של אמנה ומנסה להכיר אותה: רואה אישה צעירה , מאופרת ומטופחת לבושה בגופיה, מצויידת בטלפון חכם ומצטלמת בסלפי מול המראה, מחזיקה "חמסה" בעברית.  לי היא נראית כמו אישה שביקשה לחיות חיים משוחררים, מהנים חופשיים ומודרניים. האם יש לכך קשר לרצח? שוב רצח על רקע כבוד המשפחה?

רצח נשים בחברה הערבית הישראלית היא תופעה מדאיגה וארגוני נשים ועמותות מנסים להילחם בתופעה בשני היבטים : הטיפול הלקוי של השלטונות והצפת השיח ופירור קשר השתיקה מסביב לנושא בחברה הערבית. משטרת ישראל לא ממהרת לפתור את כל מקרי הרצח ותיקים רבים נותרים עלומים. נראה גם שמערכת המשפט מתייחסת בסלחנות מה לרצח על רקע כבוד המשפחה. זהו דבר מכאיב ומכעיס כשלעצמו.

ניסיתי, למצוא מידע על אמנה אך לא הצלחתי. לא פשוט להשיג מידע במקרים מסוג זה. לכן החלטתי לכתוב על אמנה מהזווית שלי,החלטתי לכתוב על סלווה.

את סלווה הכרתי לפני כ-20 שנה בחברה בה עבדתי. סלווה היתה רווקה צעירה ונבונה, שהגיעה מכפר קאסם כל יום ,לנקות את משרדי החברה. מהר מאוד התחבבנו זו על זו והרבה מהפסקות האוכל , ואת האוכל עצמו – חלקנו בינינו. חלקנו גם סודות וסיפורים אינטימיים . הרעב של סלווה לדעת על החברה הישראלית ובעיקר על האישה הישראלית לא ידע שובע. היא רצתה לדעת הכל:  על החיים שלה, מערכת היחסים עם בן זוגה, מעמדה במשפחה הגרעינית והמורחבת, מידת ההתערבות של המשפחה בחייה, מידת השחרור שלה, זכותה על לבושה, עצמאותה, על דעותיה, ללמוד, לטייל.  אני מצאתי את עצמי מספרת , שוב ושוב, סיפורים בנאליים , על ויכוח בנאלי שהיה לי עם בן זוגי ומפרטת סיטואציות שונות מהחיים שלי ושל חבריי. היא היתה מרותקת.

העיניים השחורות שלה היו מנצנצות מתפעלות , כל פעם כששמעה ש"העזתי" להתווכח עם בן זוגי או אפילו לעשות דברים מנוגדים לדעתו. בשבילה זה היה פסגת השחרור.

למרות שסלווה עטתה כיסוי ראש ,פיעמה בה נפש משוחררת, ליברלית וחופשייה. היא האמינה שלכל אדם יש זכות לחייו , לגופו, לרצונותיו. היא האמינה שאישה היא נבונה יותר , חכמה ומתקדמת יותר ובעלת יכולות גבוהות מהגבר. בשיחות בינינו היא הביעה זלזול וגועל מההתנהגות הגבר בחברה שלה. סלווה סיפרה לי שלא מעט מחברותיה סבורות כמוה, אבל אף אחת מהן לא מעיזה לצאת פומבי נגד הנורמות הנוקשות של החברה. הן ידעו שדבר כזה היה מסוכן ועלול לעלות להן בחייהן. ולמרות זאת,משהו קורה בשנים האחרונות אצל האישה הערביה.

בעשור האחרון אנחנו עדים להשתלבות יוצאת דופן של נשים ערביות בשוק העבודה הישראלי, באקדמיה ובפוליטיקה – דבר משמח כשלעצמו, כיוון שעצמאות כלכלית בהכרח תוליד גם עצמאות אישית ושחרור. לצד זה – ובשל האלימות נגד נשים – יש יותר נשים ערביות שמעיזות להגיש תלונה במשטרה נגד מאיימהן , דבר ,שלעיתים, עולה להן בחייהן. קשר השתיקה מתחיל להתרופף.

אז בפעם הבאה כשתביטי על אישה ערבייה בכיסוי ראש – אל תהיי בטוחה שמדובר באישה כנועה חסרת דעה ורצונות. פעמים רבות היא מסתירה – תחתיו  -אישה, כמוך.