חלק א׳:
האם קרה לכם בחייכם שהתאפקתם מלהראות כאב או צער מול ילדיכם מתוך צורך לגונן עליהם?
לראות הורה בשיברון לב זו אחת החוויות המטלטלות שילד יכול לחוות, ולא משנה בן כמה ה"ילד".
בניו של יעקב חוו זאת כשהביאו בפניו את הכותונת המגואלת בדם של יוסף.
חלקם אולי רצו להכאיב לו
בשל המחיר ששילמה אמם על חוסר אהבתו אותה, בגלל היותם בני השנואה
ועקב העדפתו הברורה של יעקב את יוסף על פניהם.
חלקם ראו אותו שבור לב וממאן להתנחם על יוסף (טרוף טורף בני).
ומה שאולי עזר להם להתמודד עם זה היה הסוד הנוראי שהם שמרו מפניו:
שהם אלה שרצו לרצוח את יוסף,זרקו אותו לבור ריק
מכרו אותו לעבדות וביימו את מותו.
יהודה היה בין אלה שהתקשו להתמודד עם צער אביו.
זמן לא רב אחרי שחזרו הביתה הוא ירד מאת משפחתו ונישא לבת העדולמי.התרחק ממשפחתו.
ועכשיו, אחרי שבעצמו הפך לאב שכול (שני בניו מתו)
אחרי שערב את בנימין מאת יעקב, והבטיח להחזירו בריא ושלם מהמסע למצריים לפי דרישת השליט (יוסף)
הוא אינו מסוגל לתת לחלום הרע של יעקב להתגשם.
להשאיר את בנימין אצל יוסף במצריים זו לא אופציה בשבילו.
יהודה לא יכול להתמודד עם הצער שייגרם אביו כתוצאה מצעד כזה.
הוא לא רוצה לחזור על המעשה שהיה שותף לו בפרשת יוסף
ולגרום ליעקב לאבד את בנו היחיד שנותר מהאשה האהובה.
הוא ניגש, באומץ לב רב אל השליט המצרי, שעדיין אינו מזהה אותו כאחיו יוסף, ומדבר על ליבו.
בדבריו הוא לאט לאט חושף את האמת, כאשר מעיד עליו שמו
(יהודה =מתוודה, מודה על האמת),
ומספר לשליט מצריים (יוסף)
על מערכת היחסים המורכבת והכואבת במשפחה:
וַיֹּ֛אמֶר עַבְדְּךָ֥ אָבִ֖י אֵלֵ֑ינוּ אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם כִּ֥י שְׁנַ֖יִם יָֽלְדָה־לִּ֥י אִשְׁתִּֽי: וַיֵּצֵ֤א הָֽאֶחָד֙ מֵֽאִתִּ֔י וָֽאֹמַ֕ר אַ֖ךְ טָרֹ֣ף טֹרָ֑ף וְלֹ֥א רְאִיתִ֖יו עַד־הֵֽנָּה: וּלְקַחְתֶּ֧ם גַּם־אֶת־זֶ֛ה מֵעִ֥ם פָּנַ֖י וְקָרָ֣הוּ אָס֑וֹן וְהֽוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵֽׂיבָתִ֛י בְּרָעָ֖ה שְׁאֹֽלָה.
היכולת של יהודה להכיר באמת הזאת כעובדה, ולומר אותה
להודות שאביו הודה באזניו שהיתה אשה אחת אהובה ושני בנים אהובים
ושהוא יהודה לא חלק מזה(הוא בן השנואה), היכולת להודות
באמת כזו כואבת מבלי שנלווים אליה רגשות נקם והתחשבנות
זו גדולת נפש. גדולה של הכרה באחר.
וכשהוא עושה זאת הוא גם בבלי משים מעביר ליוסף אינפורמציה חשובה שהיתה חסרה לו:
אביו לא חיפש אחריו כי חשבו למת, אביו התאבל עליו,
אביו אוהב אותו. במילים אחרות אם היו ליוסף תהיות
מדוע אביו לא חיפש אחריו ואולי עלו בו חשדות שמא יעקב
היה חלק מהקונספיקציה לשלח אותו מהבית-
הם התפוגגו. איזו הקלה!
חלק ב׳:
יהודה ממשיך "לקלף" את החציצות, לחשוף את האמת בפיסות קטנות
ולאט לאט משקף ליוסף מראות, פיסות אינפורמציה
שמעוררות ביוסף עצמו את האמת שלו.
הוא חוזר על מילותיו של ראובן שנאמרו אחרי שחזר אל הבור
(כנראה בנסיון להציל את יוסף) וגילה שאיננו :
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר…. וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא. ( אין אני איננו אנה אנ. אנ ..)
ומנמק את אי יכולתו להשאיר את בנימין במצריים באותן המילים:
וְעַתָּ֗ה כְּבֹאִי֙ אֶל־עַבְדְּךָ֣ אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתָּ֑נוּ וְנַפְשׁ֖וֹ קְשׁוּרָ֥ה בְנַפְשֽׁוֹ
וְהָיָ֗ה כִּרְאוֹת֛וֹ כִּי־אֵ֥ין הַנַּ֖עַר וָמֵ֑ת וְהוֹרִ֨ידוּ עֲבָדֶ֜יךָ אֶת־שֵׂיבַ֨ת עַבְדְּךָ֥ אָבִ֛ינוּ בְּיָג֖וֹן שְׁאֹֽלָה.
בשביל יהודה להשאיר את בנימין במצריים זה כמו להשאיר את יוסף בבור
לשבור פעם שנייה את ליבו של יעקב ולממש את הסיוט שלו.
ואז יהודה ממשיך לקרשנדו הגדול בנאומו שלא משאיר עין יבשה מידי שנה בשנה:
כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי:
יהודה לא מסוגל ולא רוצה לראות בצער אביו.
זה המשפט שבוקע את כל החציצות, שקורע את המסיכה
מעל פניו של יוסף, שפוגע "בול" בליבו של יוסף, שמבין באיזה צער שרוי אביו מאז שהוא נעלם
וגורם לסכר להישבר ולאמת שלו לצאת לאור:
וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵֽעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו… וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י… וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹא־יָֽכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַֽעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו:
נבהלו מפניו או נבהלו ממנו?
הכתוב מציין "מפניו", מה שמוביל את הפרשן ר' צדוק הכהן לומר שמה שהבהיל אותם היו הפנים של יוסף.
(תודה לד"ר אביבה זורנברג של הפרשנות המעניינת של המדרשים הרלוונטים ועל ההשראה)
מה היה בפניו שהם נבהלו כל כך?
לפי צדוק הכהן, אור פניו של יוסף היה מכוסה כל השנים ועכשיו התגלה.
הוא איבד את אור פניו האמיתי פעם ראשונה בבור,
ופעם שנייה תחת המסיכה המצרית , כש״הסתתר" כל השנים מאחורי ה"לבוש"
של שליט מצריים,
הסתיר את הטראומה שלו(קרא לבנו מנשה וביקש לשכוח את עברו)
ועכשיו, בבת אחת
נפלו ה"לבושים" והפנים שאבדו לו והוסתרו במשך שנים,התגלו.
אור פניו האמיתי נחשף וזה מה שאחיו ראו ושכל כך הסעיר אותם.
( לפעמים לוקח שנים ומשברים לגלות את המהות האמיתית שלנו..)
מה שאיחד בסופו של דבר את האחים היה המכנה המשותף
של אהבת אב, של רצון לגונן עליו ולמנוע ממנו כאב וצער.
(סליחה אמיתית בין יוסף לאחיו שתרפא את הטראומה,
דורשת יכולת לדובב ולתת מילים לחוויה הטראומטית שהוא חווה
בעטיים, ויוסף עדין לא מסוגל להתמודד עם כל האמת
ולספר את הסיפור, הוא מסתפק בחצאי אמיתות:
אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה.
על נסיון הרצח הוא עדיין לא מסוגל לדבר, והוא ממהר לטשטש וליפייף את האירוע באמירות רוחניות גבוהות
ש"אלוהים חשבה לטובה".
ולפעמים צריך להסתפק במה שאפשר).
מברכת אותנו בעשור חדש ומייטיב
שנצליח לסלוח לאנשים שפגעו בנו,
להכיר באחר גם כשהאמת מכאיבה,
לראות את התמונה הגדולה
ולמצוא את פנינו האמיתיות שמתחת לכל הלבושים.