עברו רק מספר ימים מאז שזימנתי רמזים מהיקום, והנה הם באים בקבוצות:
יקום יקר, אפשר להסתפק ברמז אחד ליום, בבקשה?
חברה התקשרה הבוקר "לנקות שולחן". אני העלבתי אותה והכעסתי אותה מאוד, כך אמרה. משהו שאמרתי לפני מספר חודשים. הקשבתי לה ומצאתי שהיא צודקת: לא רק שהדברים לא היו במקום, אף אחד לא הזמין אותי לדחוף את האף שלי, והיתה בדברים גם התנשאות. התנצלתי ולקחתי אחריות, אבל המשכתי להרגיש נאחס:
בהתחלה עלו כעסים, בושה ותחושה של כשלון משפיל וצורב.
ואז רצון להסתלק מהיחסים ולהעניש את כל קבוצת החברות שהחברה המדוברת היא חלק ממנה, קבוצה שפעם -פעמיים בשנה אנחנו נפגשות אצלי ואני מכינה שפע מטעמים לכבודן.
ואז מחשבה שבפגישה הבאה (אם תהיה) אזמין מגש סושי גדול כי אין לי חשק להגיש להן ממעשה ידיי.
ואז מחשבות נקם והסתייגות.
וכן הלאה והלאה, כיד הדמיון: אצטרך להיות פוליטקלי-קורקט, לא אעז לומר שום דבר ולא אוכל יותר להיות אני עצמי בפגישות שלנו, והדמעות זולגות.
אחרי כל ההדיפה וההתנגדות, החלטתי בכל זאת להתקשר אליה, הפעם ביוזמתי ואחרי שנתתי לדברים לשקוע, להתנצל שוב ולבקש סליחה גם על ההתנשאות. ונראה מה יהיה, הרי יותר גרוע מבחינתי זה לא יכול להיות.
ואז בא רגע של אור (ואני שוב מזילה דמעות) והבריקה בי בבהירות התחושה שאני אוהבת אותה ומעריכה אותה, בלי קשר לכלום. וזה מה שאני רוצה לומר לה אחרי ההתנצלות והסליחה. פתאום הרגשתי את האהבה שלי אליה בצורה כל כך חיה ונושמת! ואם היא כבר לא אוהבת אותי? כך או כך התחושה הזו של האהבה אליה הייתה שווה הכל (ושוב דמעות).
אז מה אתן אומרות, קרה לי נס? או שפשוט קרה לי נס גמור?