בשעה שמונה וחצי היינו בשדה התעופה הקטן המוקצה לטיסות זולות/טיסות צ'רטר לחובבי נופשונים בתורכיה. אורן, אני, יהלי, לירי, טיולון מקלרן, טיולון פג, שתי מזוודות כל אחת 20 ק"ג, טרולי לטיסה ומזוודת צעצועים לילדים, בקטנה. מדהים שלא משנה באיזו שעה הטיסה – עשר בבוקר או ארבע לפנות בוקר, תמיד מגיעים אליה עייפים ואף פעם לא באמת מגיעים רעננים ליעד.
כמה דקות אח"כ פגשנו את חברינו לטיול (או לפחות לתחילתו כי הם עזבו יומיים לפנינו) נטע, שי ונועם, בנם בן השלוש שהיווה תוספת מבורכת לזוג הילדים שלנו. הם לעומתינו, אחזו בכל יד מזוודת טרולי קטנה, טיולון לנועם ותיק גב קטן, באמת בקטנה. את תיק הרחצה העמוס שלהם העבירו אלינו למזוודה כדי לא לשלם על עודף משקל (בכל זאת 20 דולר לקילו).
דיליי של שעה, שמזכיר לנו כמה עלתה הטיסה וסותם לנו את הפה, ואנחנו על המטוס לקרבי. כל אחד מאיתנו משתרע על מושב והילדים ביננו ומזכירים לנו שזה לא נופש זוגי עלא ירח דבש, אלא נופש משפחתי עלא סלאח שבתי.
שעה וחצי מאוחר יותר ואנחנו עוברים לואן שלוקח אותנו לנמל, ממנו לסירת לונג טייל וממנה לטרקטור (בשל השפל שאינו מאפשר ירידה ישירה לחוף) וממנו לרכב גולף של המלון עד לקבלה. אבל מה לא עושים בשביל להגשים את פנטזיית האי ולהיות כבר בבריכה מול הנוף ההורס, שייק ביד אחת וילד ששואף חלקים גדולים ממנו לקרבו שדבוק אליך ליד השנייה (כי בסה"כ זו חופשה משפחתית ואין סיבה שהיד הפנויה לא תעשה משהו למשל, תקנח אף, תחליף חיתול, תקפיץ למים ועוד דברים שקשורים בחופשה במעון יום).
הריילי ביץ' שבקרבי הוא רצועת חוף קטנה ויפיפייה עם חול לבן, עצי קוקוס וצוקים המזדקרים מהים שפשוט לא מאפשרים לך להסיר מהם את העיניים. אתה יושב בבריכה, לידך ילד (הילד שלך) טובע ואתה עדיין בוהה בסלע המהפנט הזה, תזכורת לעוצמתו של הטבע ואולי גם לטיפשותך שלך, על שטרם שלית את בשר מבשרך מהמים…
המלון בו ישנו (ותיכף נתווכח אם התואר "מלון" מתאים לו או לא) מתהדר בשם ה"גאוני": Railay bay resort and spa (ממציא השם עובר בדקות אלה מיונים סופיים למשרת קופירייטר לאחד ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ) המדובר בגסט האוס משודרג מאוד, רחוק מאוד מלזכות בשם התואר: רזורט שגדולתו היא במיקום המושלם שלו, בנקודה הכי טובה בחוף ובבריכה האלוהית שלו שצופה אל הנוף המדהים מהשורה הקודמת. בשלוש מילים: Location * 3 (או לקשיי תפיסה: location, location, location).
עוד נקודות זכות למלון (בואו נשאיר את זה ככה, כי אחרת לא נצא מזה) היא המסעדה שלו הצמודה לו, הממוקדת ממש על החוף ומאפשרת סיפוק הצרכים הבסיסיים ביותר בסולם של מסלאו התאילנדי – שייקים, צ'יפס לילדים (או כפי שהתאילנדים קוראים לו: French fried) ופתאי. בערב מתווספים לחגיגה גם החברים מהים – התמנון, הצדפות ומשפחת הסרטנים.
כך שגם אם הילד רעב בשעה לא קונבציונאלית אפשר ללכת למסעדה ולהשקיט אותו במנה שמנונית כלשהי או לעצלנים כמוני, פשוט להזמין את המנה השמנונית לחדר ולחלוק אותה עם הנמלים שכבר במילא גרות בו. המדובר בנמלים של רזורט….הערת המחברת.
היום למחרת מוצא אותנו שוב, איך לא, בים, הפעם בחוף המערה. חוף שצריך להשקיע וממש ללכת אליו. אני מגלה שלירי למדה להגיד "קשה לי ללכת", משפט שישמש אותה כל הטיול והיא מסרבת שרגליה יגעו באדמת קרבי. נישאת על הטיולון שבקושי נוסע על החול, אנחנו נסחבים איתה ועם עוד שלושה תיקי ענק ועם אחיה שרוטן על שהיא זכתה לשבת בטיולון ולא הוא, שגם לו קשה ללכת, לדבריו.
רבע שעה מיוזעת ואנחנו שם. קופצים למים הירוקים. לא טורקיז חלומותינו, אבל צבע שמספק את הפנטזיות של אורן מאז נכבה ברותחין ורומה ע"י מי הים של פוקט שהיו זהים בצבעם ובמזגם לאלו של חוף ת"א בעיניו.
שעה במים והבטן מתחילה להציק. זה זמן מה שלא בא שייק לפיה והיא כבר מתייבשת. כוח חלוץ יוצא לעבר סירות האוכל – 3 סירות לונג טייל העוגנות בחוף ועליהן שני תאילנדים בממוצע ותפריטים התלויים לצד כל סירה שמציעים כל מה שיש כמעט במסעדה – שייקים, ארטיקים, מנות מוקפצות, בורגרים, שתייה קלה וגולת הכותרת – תירס מרוח בחמאה עשוי על האש.המוכרים אמנם תאילנדים,אבל מדקלמים בעברית את המשפט:"בים בם בם, תירס חם" ובטוחים שהם מחיי השפה העברית (גם הם, אגב, מתראיינים כעת לאחד ממשרדי הפרסום הידועים בארץ יחד עם הגאון שהמציא את שם המלון/גסט האוס בו התאכסנו).
5 שייקים, 5 תירסים ושני בקבוקי בירה ואנחנו מדדים בחזרה למחצלת שלנו לחלוק את השלל עם הפירנאות הרעבות – הילדים שלנו שהפרינגלס והצ'יפס שזללו 5 דקות קודם לכן, לא הזיזו להם את קצה הקיבה.
בצהריים אנחנו חוזרים לכור מחצבתנו ואוכלים ארוחת צהריים, כי תירס לא נחשב ארוחה, אפילו שהוא מלווה בשייק ושווה מבחינה קלורית לשתי ארוחות או לשמונה נקודות בערך בגרסת שומרי המשקל, ולמיטה. היה יום קשה. נתנו עבודה. ההליכה לא היתה פשוטה, יכולנו להישאר בבריכה ולשמור את האנרגיה שלנו, אבל בחרנו לאתגר את עצמנו וללכת את הדרך לחוף ברגל, לא בטרקטור, לא בסירה, לבד, ברגל…שווה שייק או לא?
וככה עברו להם הימים בין הבריכה, לים, למסעדת המלון, לדוכן הלוטי המקומי למלהטטים באש בערב. עד ליום אחד לפני הטיסה בו עשינו מעשה והחלטנו לקחת את המעבורת שיוצאת בשעה 9:30 מקרבי ומגיעה ב- 11:00 לקופיפי.
עכשיו הסבר – אורן ואני היינו בירח דבש בקופיפי במרץ 2004, חצי שנה לפני הצונאמי והרבה שנים לפני שהילדים נולדו. מאז, קופיפי הוא שם דבר לחופשה אולטימטיבית. הוא האי שבפנטזיות שלנו, זה שעולה בכל פעם שמי שאיתנו (אני בד"כ) מקבלת הוראה בדמיון מודרך לדמיין מקום שקט ומרגיע. אני תמיד חוזרת לשם – לחוף הלבן עם עצי הקוקוס והים הטורקיזי.
ולכן הנסיעה לקופיפי טמנה בחובה ציפייה רבה לצד פחד מאכזבה ואובדן הפנטזיה. הרבה היה מונח על הכף.
כבר מהדרך הרגשתי בחזרה כמו תרמילאית. ישבתי בגפי שעה וחצי על הסיפון (בעוד אורן ישב עם הילדים במזגן למטה וסבל), מפקירה את גופי לשמש,עיני עוקבות אחרי הקצף הלבן שהשאירה המעבורת אחריה, חושבת לעצמי שאם לחופש יש ריח הוא בטח מריח כמו מלח ים וקרם שיזוף של הוואיין טרופיקל , קוקוסי כזה. ואם יש לחופש צבע, הוא יהיה צבוע בטורקיז המהפנט הזה של הים.
לרגע אחד חזרתי לטיול התרמילאי שלי אחרי הצבא. לבושה בשמלה מבד של שראוול לבן, על הסיפון, בלי דאגות, בלי ילדים, כמעט והצלחתי לדמיין אותי שוב בדרך לאיים של תאילנד, רגע לפני שאני שוב מעמיסה את התרמיל על הגב ויוצאת לחפש גסט האוס שיתאים לתקציב התרמילאי שלי. כמה קרוב זה הרגיש ועדיין כ"כ רחוק. יש רגעים, וזה אחד מהם, שאני כ"כ מתגעגעת לטיול הזה…ולא בגלל הטיול, אלא בגלל החופש שהיה בו, חופש אמיתי, בלי ילדים, בלי עבודה, בלי משכנתא. חופש שאז, לא בטוח שהבנתי כמה הוא נדיר.
אבל בחזרה למציאות – קופיפי לא הכזיבה. את פנינו קיבל ים בצבע טורקיז עז, שקוף שרואים את הדגים. השמש נצנצה, הדקלים זקרו צמרת והחול הלבן הבהיק. הכל נראה כאילו נלקח מגלויה. ירדנו לחוף מרוגשים עד מאוד והתחלנו לסייר באי נזכרים במסעדת Amico בה אכלנו ארוחות ערב ובבייקרי בה אכלנו בין הארוחות. לזכר הימים הטובים אורן ערך שם קניית בצקים רק כדי לבדוק שהם לא ירדו בסטנדרטים למרות כל השנים ואסונות הטבע שהפרידו בינהם (בין אורן לבין המאפים).
התחנה הבאה היתה המלון שלנו, ה- Phi Phi Princess, שידענו כי ספג פגיעה ישירה מהצונאמי ונהרס כליל. את הבריכה מצאנו במצב מצויין, יפה כשהיתה,אבל החדרים הפכו לאכסנייה זולה והקבלה נראתה יותר כמו בוטקה של מוניות רוטשילד בכפ"ס מאשר חזית של מלון שהיה פעם מפואר. "האמת, אני מאוכזבת", אמרתי לאורן. רציתי לחזור לפה עם הילדים ואין למה. המלון, כאילו מסרב להתאושש מהצונאמי, ונמצא עדיין בסוג של הלם קרב. תזכורת למה שהיה כאן, ניצב בודד, לא משוקם מול יתר המלונות שהשתקמו וחזרו לחיים. מזכיר לכולם, ש"פעם" היה כאן צונאמי. הוא ומגדל התצפית שהוקם לידו, מזזכירים לכל בחורה בביקני, שהיופי הוא זמני וארעי וגן עדן יכול להפוך תוך דקות לגהנום.
אבל למה לבאס את האווירה. הרי היינו במים טורקיז. האי הפך תרמילאי לגמרי, סטייל קופנגן לפני מסיבת פול-מון. שזה לא רע, זה פשוט שונה ואחר ממה שזכרנו. אבל הקסם עוד שם. לפעמים קצת קבור מתחת לעגלות הפרות, הצ'יקן בגט והבננה לוטי, מסתתר היטיב בין דוכני אלבומים מעץ, חולצות של בירה "סינגה" וסוכנויות צלילה,אבל חי וקיים. מסתנן מבין ידיהן השמנוניות של המעסות, מבין אצבעותיה של זו שלוחצת על המיקסר של השייקים, ומסתלסל מהווק בו מוקפץ הפתאי, קורא לי לחזור.
וכפי שכבר אמרו בנזין לפני:" זהו הזמן, זה היום זה הרגע, החופש קורא לי מכל הכבישים…לצאת לחיים חדשים".
ואכן מאז עברנו לסינגפור, אנחנו חיים את החיים החדשים האלה. נהנים מהחופש (מי יותר- אני, מי פחות – אורן) ומקווים שתמיד יגיע לנו הטוב הזה ושתמיד נדע "לפנק, לפנק, לפנק".