הייתי צריכה לעכל קצת, אבל ביום חמישי זו הפעם השנייה שלא הצלחתי להגשים לילד במצב סופני חלום. הוא נפטר כמה שעות לפני שהבנאדם שהוא רצה לפגוש היה צריך להגיע אליו. הסיפור הזה החזיר אותי לסיפור אחר, פעם קודמת זה קרה עם נער בשם עוז, נער אמריקאי שבעקבות מחלת הסרטן ובמצב סופני הגיע להתאשפז בישראל. כשנודע לנו ולעוז שהוא במצב סופני, שאלנו אותו מה הוא רוצה שנגשים לו והוא אמר שהוא לא רוצה. עוז ספציפית לא רצה להיתפס כמישהו שזקוק למישהו שיגשים בשבילו. אחרי יומיים שעוז גילה שטרנטינו צריך להגיע לארץ (זה היה בזמן שטרנטינו היה אורח של כבוד בפסטיבל הסרטים בירושלים), הוא שכח מזה שהוא לא רוצה והוא ביקש לפגוש אותו.
הפכתי עולמות כדי להגיע אליו, פניתי למי שיכולה, גייסתי את מי שאני יכולה. מלאן אנשים עמדו ביני לבין זה בטענה שטרנטינו מאוד עסוק ולא נראה שיוכל ואני תמיד עניתי שזה לא להם להחליט, הם צריכים להעביר לו את המידע והוא יחליט מה לעשות איתו. מפה לשם הגעתי למפיק שאמר את אותו הדבר והתפשר על מכתב מטרנטינו לילד. אמרתי בסדר וכשקיבלתי את המכתב העברתי אותו להורים שלו שהעבירו לעוז, עוז כמובן היה מאושר גם מזה.
אחר כך כמובן המשכתי לנסות עד שהגעתי לעוזרת האישית שלו באותו זמן. דיברתי איתה, ביקשתי ממנה להשאיר מכתב ממני אליו ומבחינתי זה כאילו מצאתי את המאטץ' שלי כי היא ענתה לי מה שעניתי לכל אחד שענה בשמו. היא ענתה שהיא ממש לא תסרב, שזה לא לה להחליט, שהיא תשאיר לו מכתב ותיתן לו להחליט מה לעשות.
בוקר למחרת היא התקשרה אליי, אמרה לי שהוא קרא את המכתב שלי ושהוא רוצה לבוא לפגוש את עוז. אני, שמחה בתוך העצב התקשרתי לאחות והתבשרתי שעוז נפטר בדיוק שעה לפני שהתקשרתי. זו הפעם הראשונה שבכיתי. בכיתי כי עשיתי ממש הכל, כל כך רציתי שזה יקרה וזה לא היה בשליטה שלי. אלה רגעים ששוברים, אני מודה.
אני מספרת את זה מכמה סיבות:
1. כי אני לא יכולה לדעת, אבל אולי מישהו מתישהו יפנה אליכם להגשים למישהו חלום.
.2 כי גם בסיפור של יום חמישי עמדו אנשים בין הילד לבין זה שהוא רצה לפגוש באותה טענה ממש, אז רציתי להגיד: תזכרו שזה לא לכם לא להעביר את המידע הזה. תעבירו אותו הלאה ותנו לבנאדם להחליט מה הוא רוצה לעשות עם המידע הזה.
3. לפעמים אנחנו יודעים מה זה בנאדם חולה או בנאדם חולה סופני, יודעים, אבל רק אם אנחנו מעורבים בזה בין אם זה רופא, אחות, מתנדב, משפחה שעוברת את זה איתו – אנחנו יורדים ממש לפרטים הכי קטנים בלהבין מה זה אומר באמת חולה סופני והפרט הקטן פה, הוא שבבקשה, אם פונים אליכם לגבי בנאדם שימיו ספורים, אל תתמהמהו עם תשובה. זה בסדר אם אין באפשרותכם, אבל תענו כן או לא, הזמן שיש לכם – אין לו, זה ממש ככה.
4. זה מצחיק, דרך זה למדתי שלפעמים שמתאמצים להשיג משהו, לא בהכרח נשיג אותו כמו שרצינו. כן, הצלחתי להגיע אליו, אבל לא הצלחתי לשחד את מלאך המוות (סתם ביטוי) שלקח את שניהם.
תהיו בסדר גם אם זה לא קרה בדיוק בדיוק כמו שרציתם, כל דבר בחיים אגב.
5. אני מודה שדברים כאלה עושים אותי רגשנית וזה לא פוחת עם הזמן. הדברים האלה, הסיפורים האלה, לחוות אותם, מחדדים לי אישית בכל יום מה הדברים החשובים באמת. שלפעמים אנחנו כל כך מבזבזים זמן על שטויות. שטויות שנראות לנו ממש חשובות באותו הרגע, אבל שטויות. שטויות בצורת כעס, עלבון, פחד, עקרונות.
שעדיף לעמוד איפה שמפחיד אותנו מאשר שלא תהיה לנו ההזדמנות לכך. למצוא זמן להגיד אני מתנצל במקום לחכות שההוא יגיד, להגיד אני אוהב, איכפת לי, חשוב לי. למצוא זמן להתפייס, למצוא זמן לתת כתף ולהיות אחת. תתנו דווקא במקום שקשה לכם. הזמן שלנו יקר, עם עצמנו ועם הסביבה שלנו.
תעצרו להעריך, תעצרו להוקיר, תאהבו את הסביבה שלכם יותר מאשר את האגו שלכם.
לפעמים אלה אנחנו שעושים דברים מסובכים.
לא משנה מה אתם עוברים, כל עוד אתם בריאים, קלישאה ככל שתהיה, יש לכם בכל יום הזדמנות לשנות גם אם הכל קרס לגמרי ואתם צריכים להתחיל מאפס, הכל בסדר גם אם ממש נראה שלא.
כן, אני יודעת שזה קל לכתוב כאשר לא נמצאים במצב של קושי, אבל סוד, הכותבת דווקא בתקופה לא פשוטה שעומדת להסתיים. לימדתי את עצמי להיות מאושרת גם בתוך זה, בעיקר כי אף אחד לא שווה שהנפש והפיזי שלי יהיו חולים בגללו.
ואסיים באופטימי. אנחנו לא חיים פעם אחת, אנחנו חיים כל יום. לא משנה מה קורה, אל תשרדו, תחיו