קצת עלי

בחורה עם מחשב נייד

"ולואי והייתי סימפוניה לבטהובן, או דבר-מה אחר גמור ומושלם.מה שמכאיב הוא תהליך ההיכתבות" (פרנץ רוזנצוויג, 12.11.1905)

כן, להיכתב זה כואב. חיים של מסע מתמיד, של חיפוש, של נפילות וקימות ונפילות וקימות, הם כואבים.

ואלו החיים שלי.

גלים גבוהים של שמחה ומיד גלים גבוהים של עצב. ובתוך הטלטלות האלה, קשה לפעמים למצוא את האני שלי, את עמוד השדרה שמחזיק אותי אבל גם מאפשר לי להתכופף כשצריך.

אבל זה המסע שלי, המסע שהקב"ה בחר בשבילי. ואולי גם אני בחרתי? האם, עם יד על הלב, הייתי רוצה חיים פשוטים, רגועים, משעממים? (בהנחה שחיים כאלה קיימים בכלל)

אז אלה הם חיי:

גדלתי בבית אל במשפחה דתית רגילה. כמו כל ילדה דתית, תמיד היה לי ברור שיום אחד אתחתן עם גבר. באולפנא, כשכולן דיברו על בנים, חשבתי כמה אני צדיקה שאני לא רוצה חבר עכשיו אלא מחכה לזמן הנכון. אפילו  אמרתי פעם שהדבר היחיד שאני יודעת על עצמי בוודאות זה שאני לא לסבית. ובאמת התכוונתי לזה.

בתחילת שנות העשרים שלי כבר לא היתה לי ברירה ו"הזמן הנכון" לחשוב על חתונה הגיע. התחלתי לצאת, אבל לאט לאט הבנתי שאני לא מסוגלת ליצור קשר עם גברים. ראיתי שכל פעם שקשר מיועד למשהו מעבר לידידות או לימודים, נוצרת חומה שאני לא מצליחה לעבור. הבנתי שהחומה הזו נמצאת אצלי ולא קשורה לאיזה גבר עומד בצד השני. הלכתי לטיפולים אבל בסופו של דבר הבנתי שפשוט אין לי יכולת להיות בזוגיות עם גבר. זו היתה תובנה נוראית. מצד אחד, ממש ממש רציתי זוגיות ומשפחה. מצד שני, הבנתי שאין לי יכולת לממש את הרצון הזה. הרגשתי כמו מישהי רעבה מאוד, שאין לה בכלל פה כדי לאכול. לא רק שאין אוכל ומתישהו הוא יגיע, אלא אין שום אפשרות שהצורך שלי יסופק מתישהו.

באותה תקופה הפסקתי לשמור על ההלכה. כעסתי מאוד על הקב"ה ששם אותי בעולם הזה עם צורך כל כך חזק אבל בלי אפשרות לממש אותו. חשבתי הרבה על איך אני יכולה להמשיך לחיות כך. לחיות כל החיים, לא רק בלי אהבה, אלא אפילו בלי התקווה שמתישהו תהיה לי אהבה.

באותן שנים, הכרתי מישהי שסיפרה לי שהיא לסבית. בהתחלה ממש נרתעתי ממנה. חשבתי שבטח היא רוצה להיות מיוחדת ומרדנית ולכן היא בחרה גם בתחום הזוגיות, להיות ההיפך מכולן. עם הזמן והשיחות איתה, התחלתי להבין שאין סיבה שמישהי תבחר להיות לסבית. אם היא כזו, זה פשוט בגלל שהיא כזו. התחלתי לחשוב ולקרוא על הנושא. לאט לאט זה היה נראה לי יותר ויותר הגיוני ואפילו יפה.

היום אני יכולה לראות שבעצם העברתי את עצמי, בצורה לא מודעת, תהליך של קבלה עצמית ורק אז העזתי להודות בפני עצמי שאני לסבית.

שני התהליכים הללו- ההבנה שאני לא יכולה לחיות עם גבר והקבלה של לסביות אצל אחרות השתלבו בגיל 25. יום חמישי אחד דיברתי עם חברה שלי, ואמרתי לה שעצוב לי שלא תהיה לי זוגיות ומשפחה. אולי, כמו שיש הומואים שמתחתנים עם נשים, אני אחפש לסבית שתרצה להתחתן איתי, אפילו שאני לא לסבית בעצמי. רק כדי שלא אהיה לבד ושלילדי תהיה עוד אמא. מהרגע שהרעיון עלה, לא הפסקתי לחשוב עליו, עד שבליל שבת, יומיים אחרי, הבנתי שאני לא אשה שרוצה להתחתן עם לסבית, אלא לסבית. זה היה רגע קסום. הרגשתי כאילו כל החיים שלי הייתי בחדר חשוך ופתאום מישהו בא והדליק את האור. פתאום הכרתי את עצמי, הבנתי מי אני ובעיקר – היתה לי תקווה לעתיד. הייתי כל כך מאושרת וחזרתי לשמור על ההלכה, מה שכמובן עורר את השאלה האם מותר לי להיות בזוגיות עם אשה?

הלכתי לרב שאמר לי "'לא טוב היות האדם לבדו' נאמר גם עליך, תמצאי זוגיות". שאלתי לגבי יחסי מין אבל הוא סירב לענות לי. מכיוון שרציתי תשובה ברורה גם בנושא הזה, הלכתי לעוד רב שאמר שאין באמת איסור ביחסי מין בין שתי נשים. למרות שהיתה לי את ה"אישור" הרבני, עדיין חשבתי, אולי מה שהקב"ה רוצה ממני זה שאעקוד את האושר שלי עבורו? אולי באמת, כפי שכתבו הרבה רבנים, זוגיות חד מינית פוגעת בקדושת הבית היהודי? הייתי עסוקה במחשבות הללו עד שהגיע חודש אלול והלכתי לסליחות במדרשה מגדל עוז. כששרנו "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך", הרגשתי כביכול הקב"ה אומר לי "גם את הנשמה שלך ואת הגוף שלך אני בראתי, הכל בסדר". וכך, ברוך ה', הגעתי לקבלה מוחלטת של הלסביות שלי.

אז הנה אני היום, לסבית דתיה. נשואה לאשה ולכן הולכת עם כיסוי ראש. מאמינה שהקב"ה נותן לכולנו את הכלים שאנחנו צריכים כדי לממש את הייעוד שלנו בעולם. אז כנראה שאני הייתי צריכה לעבור את השנים הקשות של חוסר קבלה עצמית כדי שאוכל לחזק את עמוד השדרה שלי ולעזור לאחרות לחזק את שלהן.

תחיה נס
לפני 34 שנים יצאתי למסע. חלק גדול ממנו היה קשה מאוד, חלקים אחרים היו נעימים. במהלך המסע הגעתי למקומות שהחלטתי לאמץ להמשך דרכי ומקומות שלימדו אותי מה לא נכון עבורי. אחת מנקודות המפנה המשמעותיות היתה "עוצמת הרכות" שלימדה אותי איך לצעוד באותם השבילים בדיוק, רק עם קבלה עצמית ורוגע. כיום המסע שלי ממשיך בירושלים, עם עליזה אשתי ובקליניקה שלי, עם נשים אמיצות שרוצות לבחור כיצד הן צועדות ונותנות לי את הזכות ללוות אותן במסען.