החלטתי שהגיע הזמן לפשט את הכל קצת, לפחות בשביל עצמי. בגדול, אני טוענת שדיסוננס זה מה שמחזיק אותי בחיים, אבל הזמן עובר והוא מפסיק להחזיק אותי. האמת היא שאני טובעת, וקצת נמאס לי מזה שכולם סביבי מניחים שאני כל כך חזקה ומסוגלת להתמודד עם כל דבר. אולי אני באמת מין אישה חזקה ועוצמתית שלא צריכה גבר, אבל מרגיש לי שאני כבר חזקה מדי. בא לי שמישהו יציל אותי מעצמי, לא יניח שאני פשוט אתמודד.
אז איפה עובר הגבול שלי בין דתיה לחילונית? בין פוסטמה גמורה לאדם עמוק?
יש לי 4 עגילים באוזן אחת, 7 בשניה, עגיל בטבור וקעקוע. אני עושה המון רעש, אני מתלבשת בולט, אני אוהבת שרואים אותי. אני שונאת את זה שאפאחד לא באמת רואה אותי. אני מתלבשת פעם צנוע ופעם פחות צנוע, פעם מחשוף ופעם לא, פעם מיני ופעם מקסי. ופעם זה היה לי נורא מובן, אבל כבר נמאס לי להגיד לאנשים שאני דתיה בחאווה, כי להגיד שאני דתייה לפי דעתי זה שקר. אני לא.
אני מתפללת, מברכת, שומרת שבת, צומות (גם את הקטנים שהרבה שוכחים מהם), חגים, כשרות… ואין לי שמץ של מושג מהי פרשת השבוע. בא לי להתחתן ולא אכפת לי אפילו לשים כיסוי ראש, אבל אני כל כך לא שומרת נגיעה שלא אכפת לי שיראו אותי דרך החלון הענק מוצצת למישהו. אתם יודעים מה זה להתכסות בשמיכה אחרי סקס כדי לברך על המים שאני פשוט חייבת לשתות עכשיו? אתם יודעים מה זה להיות שלמה עם זה?
אני לא מעלה לרשת החברתית תמונות חשופות מידי, בוטות מידי, מושכות מידי. זה לא נראה לי נכון. וכשעשיתי קעקוע העלתי תמונה שהיא טופלז. כאילו לגמרי וחטפתי הרבה שיט על זה, הרבה יותר מידי.
פגשתי את הבחור המושלם. כזה שעל הנייר הוא כל מה שאי פעם רציתי והתביישתי לבקש. קצין קרבי משוחרר, עם מטרות, עם רצונות, מתאמן, חמוד, חתיך, מקסים, מה לעזאזל חסר לי? מוח כנראה, כי אני פשוט ממשיכה להשוות אותו למי שמוכן לירוק לכיוון שלי רק אם בא לו סקס. ואני כל כך מתעקשת על זה שמגיע לי יותר מזה- אבל אני כנראה טועה, כי אם על זה אני מתפשרת- כנראה שזה בדיוק מה וכמה מגיע לי.
מה אני אעשה. פשוט מאוהבת בו מעל הראש. בצורה עיוורת ומוחלטת, וכל רגע יפה מפצה על ימים של סינונים בוואצאפ, וכל פעם שאני מרגישה שהוא מאבד עניין אני שולחת עוד תמונה חושפנית, וזהו. הגיע הרגע. הרגע שבו אפילו התמונה החושפנית לא מספיקה- כי אפילו על זה הוא לא ענה לי. אז החלטתי לתת לבחור המושלם צ'אנס נוסף. כי האמת הכואבת היא שלי עם הזמן יעבור. ועד שהוא יחליט שהוא מסוגל להכיל אותי- הלוואי שהוא כבר לא ישנה לי בכלל. וזה קשה וזה מגעיל כי אחרי שטועמים שלמות מהי הכל נראה עמום ואפרורי. לא יודעת איך הוא מסוגל לרצות ממני רק קשר של כלום ולהסתכל עלי כמו שהוא הסתכל. אולי זה הדיסוננס שמחזיק אותו בחיים, אבל אותי הוא רוצח. לאט לאט. ובעקביות כמעט מגוכחת.
אז זהו, שהדיסוננס כבר לא מחזיק אותי בחיים. אין לי אוויר כבר. הלוואי והייתי מחליטה לדבוק רק בחלק אחד ממה שאני, אבל זה לא מצליח לי. אני רוצה להיות שלמה עם עצמי ולתת לאחרים להרגיש את השלמות הזו, מבלי שירצו לשאול שאלות. הלוואי ואני לא ארצה יותר לשאול שאלות כאלה. הלוואי ויהיה לי קל. וכבר נמאס לי להתפלל לקיצור דרך, אני עייפה ואזלו כוחותי.
אני רוצה להיות מושלמת בעיני עצמי ובעיני עוד מישהו. מישהו שיתן לי להיות עצמי ולא יתפשר עלי ולא ירצה לשנות אותי. אולי אני בכלל לא יודעת מה טוב לי. אולי אני צריכה עזרה.