רבים ממאות הישראלים שעברו את חוויית השבי, רובם במלחמת יום כיפור, מעידים שההתמודדות עמה רק מתחילה אחרי השחרור. "הרגע של הנפילה בשבי הוא זוועתי, אבל המעבר בין השבי לחופש הוא גם לא קל נפשית", אומר ד"ר מיכאל זייפה, היום מנהל מחקר ופיתוח בחברת "טבע", שישב בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. "אתה די מבולבל. בבת אחת אתה פתאום אדון לעצמך. לוקח זמן עד שהראש חוזר לעצמו. צריך להתחיל להתאפס, להבין מה קורה. זה לא קל. בניתי חיים, התקדמתי מבחינה מקצועית, אבל אני חי את השבי כל הזמן. זה מלווה אותי כל הזמן" ההזדהות שלי עם סיפרי הטראומות נבעה מהמקום שבו
אני הייתי בשבי מסוג שונה. וגם אותי הוא מלווה בכל יום. פוסט טראומה מתמשך, וכמו בכל כיפור ,או מידי יום כשאני מודה על המקום אליו הגעתי. וזוכרת את הדרך, הנשמה הפצועה, שמדממת כרונית, האנרגיה שנדרשת על מנת לקיים חיים סדירים, נורמטיביים ככל שאפשר אחרי השואה שעברתי מרוקנת את אנרגיית החיים מהר יותר . הצורך בעירנות מתמדת ודריכות על מנת למזער פגיעות הוא חיוני. למקרים רבים גם הלילות הופכים לאזור לחימה. הצורך בהכלה והתמודדות עם התוצאות מתישה. למדתי להיות שקופה, נעלמת, מתחזקת באוכל לניחום עצמי, לארוג סביבי את חליפת ההגנה המבוטנת, מתחת לעור, כך ששום דבר לא יפגע. בלי להבין, עם הזמן החליפה הופכת לחלק מהותי ממני, ואז עם הזמן הצלחתי להתנתק מהכאב, וההשפלה וההבנה שלאף אחד לא אכפת. התבגרתי עם האמונות האלה. לא היה אף אחד שלימד אותי אחרת. עד שלמדתי להיות ההורה, המלווה, החברה הכי טובה שלי. ההבנה שאני כלואה בדפוס הזה, הגיעה אחרי שנים של מערבולות דכאון עצב, ובכי.רבים ממאות הישראלים שעברו את חוויית השבי, רובם במלחמת יום כיפור, מעידים שההתמודדות עמה רק מתחילה אחרי השחרור. "הרגע של הנפילה בשבי הוא זוועתי, אבל המעבר בין השבי לחופש הוא גם לא קל נפשית", אומר ד"ר מיכאל זייפה, היום מנהל מחקר ופיתוח בחברת "טבע", שישב בשבי המצרי במלחמת יום כיפור. "אתה די מבולבל. בבת אחת אתה פתאום אדון לעצמך. לוקח זמן עד שהראש חוזר לעצמו. צריך להתחיל להתאפס, להבין מה קורה. זה לא קל. בניתי חיים, התקדמתי מבחינה מקצועית, אבל אני חי את השבי כל הזמן. זה מלווה אותי כל הזמן"
אני הייתי בשבי מסוג שונה. וגם אותי הוא מלווה בכל יום. פוסט טראומה מתמשך, וכמו בכל כיפור ,או מידי יום כשאני מודה על המקום אליו הגעתי. וזוכרת את הדרך, הנשמה הפצועה, שמדממת כרונית, האנרגיה שנדרשת על מנת לקיים חיים סדירים, נורמטיביים ככל שאפשר אחרי השואה שעברתי מרוקנת את אנרגית החיים מהר יותר . הצורך בעירנות מתמדת ודריכות על מנת למזער פגיעות הוא חיוני. למקרים רבים גם הלילות הופכים לאזור לחימה. הצורך בהכלה והתמודדות עם התוצאות מתישה. למדתי להיות שקופה, נעלמת, מתחזקת באוכל לניחום עצמי, לארוג סביבי את חליפת ההגנה המבוטנת, מתחת לעור, כך ששום דבר לא יפגע. בלי להבין, עם הזמן החליפה הופכת לחלק מהותי ממני, ואז עם הזמן הצלחתי להתנתק מהכאב, וההשפלה וההבנה שלאף אחד לא אכפת. התבגרתי עם האמונות האלה. לא היה אף אחד שלימד אותי אחרת. עד שלמדתי להיות ההורה, המלווה, החברה הכי טובה שלי. ההבנה שאני כלואה בדפוס הזה, הגיעה אחרי שנים של מערבולות דכאון עצב, ובכי. הסדקים בחומה נוצרו עם הזמן, כשלמדתי שלאהבה יש שפה משלה. שלא דומה לעולם שהכרתי. ויקטור פרנקל "אדם מחפש משמעות" היה הראשון שהציג דרך שיכולתי לאחוז בה ולהתחיל לטפס. למדתי שאנשים שהגיעו למקום שהינו כל כך חסר אנושיות, שהחזרה ממנו דורשת עבודה רבה ותחזוקה מתמדת. אני צריכה שקט. שקט מוחלט. בלי ששום דבר יזוז מסביב. – זו הדרך היחידה שלי למלא את המצברים.
הלמידה של לסלוח לעצמי לילדה ההיא שבטחה באבא שלה, שאבדה את עצמה בשנים בהם הוא התעלל ושלט בכל רובד בחייה, הילדה שהאמינה שכשתצליח לספר למבוגר, כמו היועצת מה קרה לה , היא תקבל עזרה. והתבדתה, ילדה שהיה בה משהו שגרם לאחרים לנטוש, להכאיב, להתעלל. על השנים בהם פגעתי באחרים מתוך חוסר יכולת להבין ערכים בסיסים כמו או בית, או הגנה. או אהבה שאינה נוטשת, פוגענית, תובענית כזו שאני מקבלת אותו כמו פרס, כמו שמאלפים כלב. אני קבלתי חיבוק.
הסדקים בחומה נוצרו עם הזמן, כשלמדתי שלאהבה יש שפה משלה. שלא דומה לעולם שהכרתי. ויקטור פרנקל "אדם מחפש משמעות" היה הראשון שהציג דרך שיכולתי לאחוז בה ולהתחיל לטפס. למדתי שאנשים שהגיעו למקום שהינו כל כך חסר אנושיות, שהחזרה ממנו דורשת עבודה רבה ותחזוקה מתמדת. אני צריכה שקט. שקט מוחלט. בלי ששום דבר יזוז מסביב. – זו הדרך היחידה שלי למלא את המצברים.
הלמידה של לסלוח לעצמי לילדה ההיא שבטחה באבא שלה, שאבדה את עצמה בשנים בהם הוא התעלל ושלט בכל רובד בחייה, הילדה שהאמינה שכשתצליח לספר למבוגר, כמו היועצת מה קרה לה , היא תקבל עזרה. והתבדתה, ילדה שהיה בה משהו שגרם לאחרים לנטוש, להכאיב, להתעלל. על השנים בהם פגעתי באחרים מתוך חוסר יכולת להבין ערכים בסיסים כמו או בית, או הגנה. או אהבה שאינה נוטשת, פוגענית, תובענית כזו שאני מקבלת אותו כמו פרס, כמו שמאלפים כלב. אני קבלתי חיבוק.
המשא הזה, שהנחילו לי הורי לעולם יהיה התשתית , הדבר הזה אליו אני מסתכלת לקבל קנה מידה לדרך שעברתי, הינו משא כבד, זו צלקת שנחצבה בהוויתי הגשמית והרוחנית. היא משתקפת בגוף בתנועה בחיוניות ורצון לחיות. ולכן זו היתה בחירתי להיות מטפלת בתחום הזה.