ונפתח בוידוי: לא מחבבת. ערבי חג. יש לי סיבות. בעיני מוצדקות. זהו. אמרתי. לתחושתי עוד טרם גרשתי את ענני העצבת שמשרה עלי ערב ראש השנה וכבר באופק צמר הפלדה של פסח תלוי לי מעל הראש כמו מיגרנה.
לפני 17 שנים נפטרו הסבים שלי. קודם סבא שלי פרש ולאחר שישה שבועות סבתא שלי. כל אחד מהם עזב את העולם בדרכו שלו. בין הפרידה מסבא לפרידה מסבתא הספקנו לעבור ליל סדר. ככה. לא מספיק שהיה לא משו גם פסח חייב היה להדחף באמצע.
לילות הסדר של ילדותי תמיד לוו במתחים מציקים. ובאוכלוסיה מצומצמת. מדי. תמיד חלמתי על שולחן ארוך ארוך שלל דודים דודות ובני דודים קולניים. סידורי פרחים ומפיות תואמות קערות.
אבל. למען ההגינות חשוב לספר שעל אף מיעוט האוכלוסיה, זו שכן הייתה התברכה בחוש הומור מהמשובחים שיש. ולמרות שהבדיחות חזרו על עצמן, כמו שהאגדה נטתה לחזור על עצמה, הן עדיין היו מצחיקות שיש. גם העצבים שסבא שלי היה חוטף לנוכח ההלצות. והיה הקול הנפלא של סבא שש וקרא בניגון הזה שלנו.
והיו הקציצות ברוטב האדום-קטיפה. שהיו בו זמנית המעולות והמתסכלות בתבל. מעולות על שום שהיו טעימות להתעלף. מתסכלות משום שהרוטב שלהם שהיה דליל וטעים התחנן שננגב אותו בחלה טריה. ברם אולם כל שהיה בידינו הוא מצה. ניסיתם פעם לספוג רוטב, אלוהי ככל שיהיה בעזרת קרש?
את הקציצות, שהיו מן מנת ביניים בין ה-מרק לעיקרית סבתא בגישה בקערה עמוקה. זו שבתצלום. זו ממש.
אז הנה לכם. מתכון פשוט ומהמם. בזכות הצבע והמרקם של הרוטב.
הקציצות ברוטב הקטיפה.
מטגנים שלושה בצלים גדולים בשמן רגיל. כי סבתא שלי לא אהבה חוכמות והתחכמויות. בכלל. ואפרופו הומור. היא היחידה מבין בני המשפחה שהייתה נטולת הומור. אין. אפס.
כאשר הבצל מזהיב מוסיפים סלק גדול מגורד גס וממשיכים לטגן. מוסיפים כארבע שיני שום. ולבסוף מיכל גדול של רסק עגבניות.
בוחשים וממלאים מים רותחים עד אמצע הסיר. מתבלים במלח פלפל ומעט קינמון.
לתערובת הקציצות: בשר בקר טחון.
ביצים, קמח מצה, מעט פטרוזיליה. מלח ופלפל. זוכרים? בלי חוכמות.
אל הרוטב המבעבע מוסיפים כדורי בשר.
מנמיכים את האש ומבשלים חצי שעה- ארבעים דקות.
הסלק מעניק לרוטב גוון שאין כמותו וטעם חמצמץ ומושלם.
בעיניין דלילות הרוטב. של סבתא שלי כאמור היה דליל. אני עושה אותו סמיך ובעל נוכחות. אני גם מנגבת אותו בחלה. אבל זה כבר לא קשור.
יא אלוהים. כמה אני מתגעגעת אליהם. לסבתא דורה שלי ולסבא סולו.
חג שמח.
