קצין וג'נטלמן

ממוקד מטרה אבל עובד גם עם הלב

מערכת היחסים הנרקמת בין מפעיל למקור, ככל מערכת יחסים בין בני אדם, היא דינמית ומתפתחת. לא פעם העשייה המשותפת ואף ניתן לומר הגורל המשותף, יוצרים קרבה, חיבה ומערכת יחסים שאפילו ניתן להגדירה כחברית בין רכז השב"כ הישראלי לבין מי שהיה ועודנו מחבל בפוטנציה.

אריאל : "מובן כי לעניין זה גבולות ברורים, אולם השקפתי היא כי אם רכז אינו מסוגל לפתח קרבה כזו למקורותיו, הוא רכז פחות טוב. מקור שאינו מאמין כי הוא חשוב לרכז במימד האישי ביותר, הוא מקור שלא יסמוך על הרכז שבבוא היום יגן עליו".

 תהליך גיוס המקור הוא מורכב הן מבחינת המקור והן מבחינת הרכז. "כמו בכל עבודה שאתה עובד אתה יכול לעשות את זה טכנית אבל כשאתה בא עם הלב זה נראה אחרת . כל בני האדם וגם המקורות קולטים איזה אדם אתה.  נוצרות סיטואציות מעניינות במהלך העבודה. המקור יכול להתקשר באמצע הלילה  כדי לספר על בעיות עם בנות הזוג שלהם". משתף אריאל.

להיות רכז זה לא רק עניין של מבנה אישיות אלא גם איזה מין בן אדם אתה. אתה צריך להיות "קר" אבל במידה מסוימת גם לא. אתה צריך להשיג מודיעין אבל אסור לך לשכוח שאתה עוסק בבני אדם והם לא רק אמצעי. השירות משקיע המון בלהגן עם האנשים האלה. כמו גם, חשוב לזכור כי אין רכז שלא חווה בגידה של המקורות שלו.

"סוגיית ערביי ישראל תתפוצץ לנו בפנים"

אריאל בספרו מפנה את תשומת ליבנו בעקיפין לסוגייה של ערביי ישראל. לדבריו, היהודי לא ממש מכיר את המיעוט הערבי-ישראלי שאינו עשוי מקשה אחת וטעות תהיה להתייחס לבדואי תושב שבלי, למשל, הגם שהינו מוסלמי, כאל תושב אם אל פחם, כנ"ל לגבי הנוצרים.

תוך כדי העלילה הפלתתלה אריאל מתווה את הקוראים לנבכי הבעיה של ערביי ישראל שמהווה מבחינתו חבית נפץ שעומדת על זמן שאול. "תשומת הלב הציבורית נתונה לבעיה הפלסטינית ולא בכדי. כשהביטוי הוא פיגועים ואנשים נהרגים באוטובוסים, זה בולט יותר, מפחיד יותר, ממקד יותר.לעומת זאת סוגיית ערביי ישראל נפיצה, קשה יותר לפתרון, והגרוע מכל – אינה מהווה כמעט נושא לדיון ציבורי. הגם שמדובר במיעוט גדול (כ-20%) מהאוכלוסיה, היושב בתוך המדינה ולא ניתן לבצע הפרדה עתידית בינו למדינת ישראל גם אם כך ירצו הצדדים.

העובדה היא שהמיעוט המוסלמי בארץ הוא ציבור שחש ניכור כלפי המדינה. מכיוון שכהרגלנו בקודש איננו עוסקים בנושא עד שאינו עומד על סף פיצוץ, כך גם לעניין זה איננו מתייחסים עד שמגיעה נקודת הרתיחה (כמו למשל אירועי אוק' 2000).הנטייה היא תמיד למנוע חיכוך בהווה, גם במחיר חוסר התמודדות והחרפה מודעת של הסוגיה.

אריאל : "סוגיית ערביי ישראל, באם לא תטופל, סופה שתתפוצץ ברעש גדול בהרבה מהעניין הפלסטיני. בציבור הערבי ישראלי יש כמיהה להיות ישראלים. יש ליצור את האווירה לשילוב טוב יותר של ערביי ישראל בחברה ואז תהיה כל הלגיטימציה לדרוש את הדיון הפנימי הזה בקרבם.

"יש לחתור לשוויון מלא לערביי ישראל. שוויון אין הכוונה לשירות בצבא (הקומה העשירית בבניין שטרם נבנו יסודותיו). כוונתי לשוויון מהותי. בהינתן החתירה לשוויון, יהיה גם מקום להגדיר את הגבולות ולדרוש מערביי ישראל לנהל בתוכם את השיח הזה. תופעות כמו הנפת דגלי פלסטין במשחקי כדורגל אינן יכולות להתקבל. השיח בין ערביי ישראל לבין עצמם לא יהיה קל. אני תקווה שהקול שיגבר הוא קול הרוב הדומם כיום, הרואה עצמו ישראלי בכל המובנים, מוכן להביע הזדהותו עם המדינה, אך חושש פן יבולע לו".