קפה חזק

אני מתנדנדת על הסף – משתוקקת לקפוץ למים העמוקים, יודעת עמוק בפנים שכנראה עוד דחיפה אחת קטנה, בלתי מורגשת, אני שם, ואתה? איפה אתה נמצא?

זוג בבית קפה (צילום: שאטרסטוק)

יושבת מולך, בית קפה הומה אדם, בוקר. אנחנו מוקפים אנשים אבל אנחנו לבד. מדברים בשקט, שלא ישמעו, קצת במילים, הרבה עם העיניים. נפגשנו רק פעמים בודדות וזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים לבד. אני לא באמת מכירה אותך ואתה לא אותי, אבל אנחנו מזהים משהו אחד אצל השניה ולא מהיום. המתח נוכח בינינו כמו אדם נוסף, אי אפשר שלא להרגיש בו, אי אפשר להתעלם ממנו, לא צריך להסביר, לא צריך להצטדק. הוא הביא את עצמו, הוא שם, הוא דורש פורקן וכנראה שהוא לא יעזוב אותנו עד שזה יקרה.

אני נאחזת במוסכמות, במצפון כמו בגלגל הצלה, רק לא להיסחף בזרם הזה שסוחף אותי אליך. מפחדת ומשתוקקת להיסחף. רוצה פעם אחת בחיי לאבד שליטה, לזרום איתך למקום אלינו שנינו רוצים להיסחף. אני כבר לא יודעת מה נכון יותר, המוסכמות השולטות בחיינו? הצורך שלי? הצורך שלך? שלנו? אתה קורא לזה מתנה, אולי אתה צודק, אבל זו מתנה ואולי יש לה תג מחיר יקר מאוד שאחד מאיתנו או אפילו שנינו נצטרך יום אחד לשלם, או שלא… אני לא יודעת.

הבוקר ישבת פה איתי, הערב החלפנו כמה הודעות שבמעט מילים אמרו הרבה, אמרו מספיק כדי לגרום לי שוב לקושי לנשום. אולי בימים אחרים הסתכלת בעיני אחרות ואמרת מילים דומות, אולי לא, אולי זה בכלל לא משנה, זה לא אחד מכללי המשחק, אם זה משחק. אולי זה חייב להיות משחק, אולי רק כך זה יוכל לקרות בלי שזה יהרוג אותי מבפנים, או אולי הרצינות שלך היא שם המשחק, אולי אם לא היית אומר את הדברים שאמרת לא היינו מגיעים לכאן בכלל. אולי לעולם לא אדע, אולי זה לא משנה כי אנחנו שם. אתה יודע מה לעשות עם זה, אתה מחכה למילה ממני. אני מתנדנדת על הסף – משתוקקת לקפוץ למים העמוקים, יודעת עמוק בפנים שכנראה עוד דחיפה אחת קטנה, בלתי מורגשת, אני שם, אבל עדיין נאחזת באמונה שלא.

והוא? הוא בבית, עם הילדים, יציב, טוב, מאמין, תומך. זה לא מגיע לו, אבל אני כבר לא יודעת אם אני יכולה ורוצה להיאחז בו כדי לשמור על עצמי, אם כל זה מספיק כדי שאוותר. אין פה צדק, יש פה רק חיים.

אחת מאיתנו
הבלוג הסודי של הבלוגריות בסלונה, שבו ניתן לכתוב בעילום שם את כל מה שלא נעים לכתוב בבלוג הרגיל