כשהייתי קטנה היו לי מוקסינים. אני זוכרת שלא אהבתי אותן במיוחד. אם אני זוכרת נכון, הן היו סגולות עם פרנזים צבעונים. מהסוג הקלאסי, הרחב עם התפרים הבולטים מסביב לנעל. לא הלכתי איתן הרבה, והיו לי כל מיני סוגי נעליים, אך משום מה, דווקא אותן אני זוכרת. גם למבוגרים היו מוקסינים באותה תקופה. אני זוכרת שלאבא שלי היו, וזה הצחיק אותי שיש לנו את אותן נעליים.
מאז עברו הרבה שנים, ומוקסינים נתפסו אצלי כמשהו רחוק ממני.
אמא שלי היא דמות להערצה בשבילי והיא מייצגת בעיניי את האישה האולטימטיבית. אמא שלי חכמה, החלטית, אסרטיבית, יודעת תמיד לומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון, סקרנית, חושבת בצורה הגיונית, מיושבת בדעתה, עצמאית, תקשורתית, חברותית, בעלת עצות חכמות, שכולם פונים אליה כדי לקבלן. אמא שלי מאוד אנרגטית ומשדרת יציבות, כוח ושלווה. היא תמיד נראית טוב, מטופחת ויודעת להתלבש.
אמא שלי אוהבת מוקסינים.
תמיד יש באמתחתא זוג שהולך איתה שנים והוא מאוד מאוד נוח. רק לשים ולצאת. אבל אני, כל פעם שמדדתי בחנות, מיד הרגשתי שזה לא אני. לא מתאים לאופי שלי, לאישיות שלי ובטח לא לגיל שלי. בעיניי, המוקסינים תמיד נתפסו כמשהו של נשים. ואני אף פעם לא נתפסתי בעיניי כאישה. תמיד ילדה. תמיד נערה. תמיד בחורה. הנעליים האלו היו שייכות לנשים כמו אמא שלי, שהן בהכרח מבוגרות ממני, גם אם אינן מבוגרות.
לא חשבתי שאני אקנה אי פעם מוקסינים. השנים שעוברות אומנם מבגרות את גילי, אך לא את רוחי. עם השנים צברתי עוד ניסיון חיים, תואר שני, התחתנתי וכיהנתי בתפקידים שונים, אבל תמיד הרגשתי שאני אותה צעירה בת 20. בפועל, אף שאומרים לי שאני נראית צעירה לגילי, תווי הפנים כבר לא זהים לאותה צעירה בת 20, המחויבויות שלי כבר לא אותו דבר, והאמת, שאני אחרת.
היום אני הרבה יותר בשלה, בעלת יותר ביטחון, יותר מוכוונת מטרה. אני מרגישה היום שיש לי הרבה יותר לתת לעולם, ושניסיון החיים שלי כבר יכול למלא ספר. אני הרבה יותר מיושבת בדעתי, שלווה ובהירת מחשבה. אני גם יודעת היום לזהות את הדברים שאני עוד רוצה לשפר ולהיטיב. המודעות שלי גבוהה יותר והעבודה העצמית שלי רבה יותר. אני אישה מעוצבת יותר, שמרשה לעצמה להרגיש ולהיות אישה.
לפני כשבועיים חגגתי 36 אביבים. בלי תכנון מראש ובלי לחשוב על זה, קניתי שני זוגות מוקסינים באותו היום.
כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שזה היה רגע מכונן. אף על פי שעד אותו רגע הרגשתי עדיין אותה צעירה בת 20 ולא הבנתי איך גיל 36 רלוונטי אליי, עכשיו אני מבינה שהגעתי לגיל הזה לאחר שעברתי קילומטרים בדרך פתלתלה ומגוונת. זה כנראה הגיל שהכי הולם את מי שאני היום. אישה, שיודעת להעריך את עצמה, שמוכנה לומר בביטחון מי היא, ושבגאווה יכולה לומר שהשגתי כמעט את כל מה שרציתי עד היום.
הכמעט מתייחס לדבר אחד בלבד, שהוא גם הכי משמעותי – להיות אמא.
השנה לימדו אותי שאם אני רוצה משהו, כדאי שארשום אותו, אכריז עליו, ועדיף בלשון הווה, אז כאן בפניכם אני רושמת בשמחה את המשאלה שלי – אני אמא!