הסקירה פורסמה לראשונה ב- 20/10/2011
זמורה ביתן 2009, 350 עמ'
תרגום: יריב ספיר
אני לא בקטגוריית הממליצים ודי התאכזבתי ממנו.
על קצה המזלג: מקום העלילה הוא בי"ח לחולי נפש במדינת אורגון, ארה"ב, בשנות ה-60. תוכן העלילה: החיים במתקן הכליאה של הנפש כשגיבוריה הראשיים של הספר הינם מקמרפי, מטופל חדש שהגיע לשם מפני שחשב שהשהייה כאן תהיה נעימה ונוחה יותר מאשר שהייה בבית כלא. מולו ניצבת האחות רצ'אד – שאמנם במקצועה היא האחות הגדולה, אך היא למעשה מנהלת את המקום ביד רמה ובזרועה נטויה ובאכזריות לא מועטה. על-פיה יישק דבר וכל מי שלא יישמע לצוויה ולהוראותיה שלמראית עין הם כביכול לטובת המטופל, ירגיש מייד את "נחת זרועה" ויקבל את התובנה בצורת מכת חשמל "שתפתח לו את ערוצי המוח" ותגרום לו להבין מי הבוס ולמה לא כדאי להביע דעה מנוגדת לשלה.
לפני כשלושים שנים ראיתי את הסרט וזכרתי אותו כסרט טוב למרות שלא זכרתי הרבה. התאכזבתי קשות מהספר, ראשית כי מתחילת הספר ועד סופו כמעט הרגשתי שאני נמצאת באיזה מערבון ושגיבור הספר אינו ישות שיכולה להיות מציאותית במקום כזה לא מציאותי. הגיבור הזכיר לי את ג'ון ויין או, לחלופין, את ג'יימס קובורן. הסיפור נראה כל כך הזוי מבחינתי. לרבים ידוע, ואין צורך להיות מאושפז כדי לדעת זאת, כי מרידה שיטתית מצד הגיבור לא היתה יכולה להימשך כמעט לאורך כל הספר. למן הרגע הראשון היו יודעים להשתיק את רצונותיו ואת אישיותו המרדנית. אבל בספר הכל יכול להיות ומשום שהנושא הזה לא איפשר למוח שלי לרוץ לאפשרויות של חופש פעולה במקום מעין זה, היה קשה לי מאוד להתחבר. עוד התקשיתי להתחבר לעליזות היתר של הגיבור וליכולת המדהימה שלו לגרום לרוב "האקוטים" ו"הכרונים" לצחוק ולהתחזק. לו היה זה סיפור אמיתי, אין לי ספק שהחיוך היה מש מפניו מהרגע הראשון שבו הציב את כף רגלו. עצוב היה לי כאדם מבוגר לקרוא את מה שלא זכרתי או הבנתי כשראיתי את הסרט בהיותי נערה. שהרבה לא השתנה. אמנם הספר הזה נכתב לפני כחמישים שנים, אבל מרגיש לי שהשינויים כל כך מזעריים והייתי מצפה ומייחלת לשיפורים שייעשו באופן יותר מהיר, כי הסבל הוא בל-יתואר ולטעמי ניתן לתת הרבה יותר כבוד לפגוע הנפש גם כיום ולהחזיר לו מעט מכבודו.
לגבי הגזענות שבולטת בספר זה: עלתה בי המחשבה שייתכן והסופר עצמו לא שייך לגזע הלבן והיות והוא מספר על העולם הזה מתוך נסיון אישי שלו, אולי הוא נתקל בזה בהיותו מטופל באותה תקופה. גם כיום קיימת גזענות לגבי אוכלוסיות מעטות ולכן זה לא הפליא אותי. ולגבי הנשים המסרסות: טוב, את זה קשה לעקור מראשים של גברים רבים. משחר ההיסטוריה ועד עצם ימינו אלה לנשים ניתנו הרבה פחות זכויות מאשר לגברים ובלא מעט תרבויות היא נחשבת לנחותה. ואם ח"ו לאישה יש התקדמות בקריירה או כל התקדמות או יתרון על פני גבר זה מיד מלחיץ חלק נכבד מהם והם לא חוסכים שבט לשונם כדי לתאר באופן לא חיובי איך ולמה קודמה. אודה שרק את סוף הספר אהבתי (בשלושים העמודים האחרונים), כי כאן כבר היתה חזרה למציאות, לצערי.
