ומה עם הלב, מה? לא חבל עליו? תראה אותו, נשאר לו בודד, מחכה, כמעט מדבר, מתחנן שיקחו אותו.
סמי, הקצב של השכונה, היה ספק איש מכירות משובח, ספק אדם שלא יכול היה לסבול חצי עבודה.
לא הייתה אפשרות שחיה לא תימכר במלואה, על כל איבריה ללקוחות. אם צריך, יתן לך מתכון לעפעפי תרנגולת או דרך נהדרת לצלות שערות זנב שור.
היה אמן של המאכלת, ליהטט בה ופרס וחתך וניקה וארז בקופסאות פלסטיק סגולות עם נייר נצמד
שלא תדע שהאריזה הנחמדה היתה פעם, לא מזמן, כי אצל סמי הכל טרי טרי שחבל לך על הזמן, בעל חי שמח.
אז לקחתי גם את הלב, כי סמי יושב לך על הוריד, עם החיוך שלו, ואיך תעמוד מול חיוך כזה, ולא תקנה את כל מה שהוא מציע?
סמי אמר לי, פעם, בשיחה מלב אל לב, שהסיבה שהוא מתעקש למכור הכל, טמונה, ככה הסביר לו הפסיכולוג שלו (שבינינו, מקבל את החלקים הכי טובים), בזה שסמי עדיין רווק.
הוא מת שמישהי כבר תיקח את הלב שלו, באריזה סגולה, אפילו אם תארוז אותו עם ניילון נצמד,
כי בגיל של סמי, פשרה זו לא מילה גסה, ותעשה מהלב מטעמים שיעשו את סמי בעל חי שמח סוף סוף.
חיבקתי אותו, וכשהוא חיבק אותי, הבנתי.. כף היד שלו היתה עם כפפת הרשת של הקצבים.
סמי סמי, תוריד את הכפפה עיוני, זה חוסם לך את האנרגיות (שאריות מהקורס פאנג שווי שלקחתי כדי לקבל גמול השתלמות),
אתה סמי, אתה לא צריך כפפה, אתה אמן של הסכין, תוריד אותה, האנרגיות יבואו ואיתם, בעזרת השם, גם האהבה.
הילללות של האמבולנס של מד"א הקפיצו אותי החוצה. הניידת חנתה, עם דלתות פתוחות ליד הקצבייה של סמי.
הקמיצה, יותר נכון חצי קמיצה, נותרה על שולחן החיתוך, סמי התאפק, החיוך התחלף לפנים מתאמצות שלא לצעוק.
שכוב על האלונקה וכבר בתוך האמבולנס, ליוויתי אותו, לא ידעתי היכן לקבור את עצמי.
רגע! האצבע!! הפרמדיקית קפצה מהאמבולנס ושעטה לתוך החנות,
לוקחת משם את חצי הקמיצה, עטופה בקרח ובניילון נצמד, שישאיר אותה בחיים.
סמי הסתכל עלי וחייך..
סמי התאים את הטבעת לגודל של האגודל שלו, הקמיצה המשוקמת היתה עדיין רגישה.
קצב אחד, פרמדיקית אחת וגם לב אחד.
נו, לחתוך לך? מה אתה חולם לי פה בתור?
סמי.. חסר סבלנות שכמוהו.